אימה מעשנת: "גולגולת עם סיגריה בוערת" היא יצירת אומנות מפחידה, ולא מוערכת, של ואן גוך
"אבא, למדתי היום על אמן בבית הספר", הכריזה בחגיגיות הילדה שלי לפני כמה ימים. התעניינתי כמובן מיהו אותו אמן, וקשה להגיד שהתשובה שלה הפתיעה אותי. "לא זוכרת את השם שלו, אבל הוא חתך לעצמו בטעות את האוזן. הוא צייר פרחים", היא ענתה. מיד הבנתי במי מדובר, כמובן, אבל חשבתי ביני לבין עצמי איך אתווך לה את הנושא, כי ידוע הרי שהסיפור של ואן גוך הוא סרט אימה של ממש. שיגעון נפשי, בדידות, כריתת אוזן ומוות לא ברור הם לא תמות שמתאימות לילדות בנות 7. ידעתי גם שלואן גוך יש כמה ציורים אפלים, אפילו מפחידים, אבל החלטתי ללכת על בטוח ולהתעלם מכל מה שמעורר מחלוקת ביצירות שלו, ומן הסתם גם בסיפור החיים. "כן, פרחים הם מאוד מאוד יפים. במיוחד חמניות צהובות".
"גולגולת עם סיגריה בוערת" נשאר מחוץ לסקירה המקצועית שהעברתי לביתי במשך כמה דקות. קודם כל, קשה לומר שמדובר באחד הציורים המפורסמים של הצייר ההולנדי, שאחראי בין השאר לסדרת ציורי החמניות וליצירות מופת כמו "ליל כוכבים" (1889), אוכלי תפוחי האדמה" (1885) והרבה מאוד דיוקנאות עצמיים. בכל זאת, אנחנו כאן באתר שעוסק באימה, ולכן ציור מתחילת הקריירה של האמן יכול להיכנס לסקירות שלנו, בעיקר כי חזותית הוא די מפחיד.
מהו ציור גולגולת עם סיגריה בוערת?
גולגולת עם סיגריה בוערת (במקור: "גולגולת של שלד עם סיגריה בוערת" – Skull of a Skeleton with Burning Cigarette) הוא ציור שיצר ואן גוך, בטכניקה של צבעי שמן על בד, ככל הנראה בין השנים 1885 ל-1886 – כלומר, מדובר ביצירה די מוקדמת בתקופת הפעילות שלו. הציור, בגודל של 24.5X32 ס"מ, מתאר – ניחשתם נכון – גולגולת (או למעשה, חלק עליון של שלד) עם סיגריה בוערת בפיו.
את הציור יצר ואן גוך במהלך השהות שלו בבלגיה, יחד עם שלושה ציורים אחרים בהם כיכב שלד (למשל, "שלד תלוי וחתול"). הסגנון הראשון שאפשר לראות כאן הוא סגנון הואניטאס (מלטינית, Vanitas משמעותה "ריקנות"), שמאגד בתוכו ציורים סמליים של טבע דומם, במטרה לסמל את העובדה שהחיים הם זמניים אבל המוות ודאי. ציורי ואניטאס, שהתפתחו בקרב אמנים הולנדיים ופלמיים במאות ה-16 וה-17, הציגו בעיקר פריטים סמליים במשמעויות האלה, כמו גולגולות, שלדים, שעוני חול, נרות, פירות רקובים, פרחים נבולים וסמלים אחרים שמעידים על המוות הממשמש ובא. בחלק מהמקרים הציורים כללו פרשנות דתית, למשל בכל הנוגע לנצחיות שלאחר המוות, באופן מנוגד או משלים לאפסיות החיים.
מונח נוסף שרלוונטי כאן הוא ממנטו מורי (Memento Mori), שמשמעותו מלטינית היא "זכור שתמות" (במקור, "זכור למות"). יצירות מהזרם הזה באות להזכיר לאדם שבסופו של דבר הוא ימות, גם אם נוח לנו לשכוח או להדחיק את העובדה הזו. סוגת ממנט מורי הייתה נפוצה ביצירות אומנות, בעיקר מתקופת הרנסנס, והיא קיבלה ביטוי בהרבה מאוד יצירות אומנות וטקסטים תרבותיים מאוחרים: החל מסיפור קצר של ג'ונתן נולאן על פיו יצר אחיו כריסטופר את יצירת המופת "ממנטו", דרך שמות פרקים בסדרות כמו "תיקים באפילה" או "סטארגייט SG-1" ועד לאלבום של אביב גפן.
אם טוענים שואן גוך בחר כאן לעסוק במוות, אפשר לטעון שהוא אולי הושפע בצורה משמעותית מסיפור החיים שלו. אביו, תאודור, נפטר כמה חודשים קודם לכן, והמצב הבריאותי של ואן גוך עצמו היה רחוק מלהיות מושלם.
המטרה: ללעוג לאקדמיה, פחות לעישון
אחת השאלות העיקריות שעולות ביחס לכל יצירה, בטח של אמן בסדר גודל של ואן גוך, היא מה רצה המשורר לומר, או הצייר לצייר. באופן טבעי, אפשר אולי לחשוב שהציור הוא מעין קמפיין נגד עישון, שיכול בקלות לככב בתור קמפיין של האגודה למלחמה בסרטן. כי אחרי הכול, אנחנו רואים כאן שלד, כלומר בן אדם מת, עם סיגריה דולקת בפיו. אם עושים אחד ועוד אחד, אפשר לטעון שעישון הוא סכנת חיים וכו' וכו', כמו שתוכלו לראות בכמה וכמה קמפיינים נגד עישון מרחבי העולם שמבוססים על הרעיון הזה בדיוק.
הציור קם לתחייה מחדש ב-2008, כשמעצב כריכות הספרים צ'יפ קיד אייר אותו על כריכת הספר המצליח "כשאתה אפוף בלהבות" (When You Are Engulfed in Flames) של דיוויד סדאריס, הסופר וההומוריסטן האמריקאי שנכנס לתודעה לראשונה כשתיאר את החיים שלו בתור עובד שמחופש לעוזר של סנטה קלאוס במשך שנתיים בחנות "מייסיס". "כשאתה אפוף בלהבות" מבוסס על "סיפורים אקלקטיים בנושאים חשובים כמו הכנת קפה כשהמים לא פועלים, נפילת סוכריה מהפה שלו לחיקו של נוסע אחר במטוס, כיסוי חלונות במטרה לספק הגנה מפני "ציפורי שיר נוירוטיות" וכמובן שגם התייחסות משמעותית בניסיון של הסופר לעבור גמילה מעישון, שכללה במקרה הזה מסע ליפן ולבזבוז של כמה עשרות אלפי דולרים. סדאריס ראה את היצירה של ואן גוך על גבי גלויה תיירותית באמסטרדם, התלהב והחליט לשלב אותה על הספר.
הטפה נגד עישון היא כנראה לא הכיוון כאן, גם כי ואן גוך עצמו היה מעשן כבד (וככל הנראה גם שתיין לא מבוטל), ובאותן שנים המודעות לגבי נזקי העישון – וביחוד הקשר שלו לסרטן הריאות – הייתה נמוכה, אם בכלל. גם הטכניקה של צילומי הרנטגן שהציור אולי מזכיר אותם, לפחות כשרואים אותו במאה ה-21, הומצאו במקרה רק כמה שנים מאוחר יותר, ב-1895, על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם קונרד רנטגן.
למרות ההשתייכות הרעיונית לסוגות שהזכרנו מעלה, בעיקר בשאלת המוות, יכול מאוד להיות שהכיוון של ואן גוך היה שונה לגמרי. הדעה המקובלת היום היא שהציור בא ללעוג לגישה השמרנית של האקדמה לאומנות. ואן גוך, שהיה חלק מהאקדמיה בזמנים שונים בחייו (באותן שנים, הוא למד באקדמיה המלכותית לאמנויות היפות באנטוורפן, בלגיה), התרשם ממנה באופן שלילי. הוא התגורר באותה תקופה באנטוורפן, אליה עבר אחרי שנאלץ לעזוב את כפר הולדתו נואנן בעקבות שערוריה מקומית: ואן גוך הכניס את אחת מהמודליות שלו לצילום להריון והפך למוקצה בקהילה, בין השאר בהשפעת הגורמים הדתיים. ואן גוך הואשם בכך שכפה את ה"מכחול" שלו עליה, וכומר הכפר אסר על נשים לדגמן עבור גברים.
באנטוורפן, ואן גוך גר בדירה קטנה מעל חנות של סוחר צבעים. אחיו תאו היה שולח לו מלגות קטנות של כסף, והצייר הצעיר השתמש בו לציוד אומנות ולאורח חיים צנוע שכלל בעיקר שתייה מאסיבית של קפה (וכנראה שגם אלכוהול), לחם וטבק. אורח החיים הזה דירדר עוד יותר את המצב הבריאותי הרעוע ממילא של הצייר, אבל גם בתנאים האלו הוא לא ויתר על העיסוק באומנות.
הציור הספציפי הזה מבטא אולי את העובדה שציירים היו באותה תקופה לומדים על האנטומיה דרך שלדים, ולא דוגמנים בשר ודם. לפי האתר של מוזיאון ואן גוך, שמאגד הרבה מהיצירות של האמן המפורסם, הציור הוא בדיחה ילדותית. ואן גוך התכתב כאן עם העובדה שציור שלדים היה תרגיל נפוץ באקדמיה, אבל שתוכנית הלימודים לא הייתה מבוססת בצורה ישירה על ציורי שלדים. ואן גוך שהשתעמם מאוד בשיעורים וראה אותם חסרי תועלת, בעצם יצא כאן נגד העובדה שלמרות שרישום שלדים היה חלק מהותי בלימודי אומנות ואנטומיה שהיו חלק מהם, אף אחד לא ניסה גם לצייר אותם בצבע ובאופן מושקע יותר. ככל הנראה, ואן גוך צייר את היצירה בזמן שבין השיעורים או בתקופה אחרת, ולא על ספסל הלימודים עצמו.
עד כמה הציור מפחיד?
בתור חובבי אימה ואלמנטים גותיים, גולגולת עם סיגריה בוערת משך את כותב שורות אלה מהרגע הראשון בו ראה אותו במקרה. אלא שיש כאן יותר מאשר ציור של שלד מעשן. מצד אחד הציור מצמרר, אבל מצד שני כולל סוג מסוים של הומור, אפילו מקאברי. ואן גוך מצליח להעביר כאן רגשות שונים, ויוצר דימוי שנראה לפרקים מרדני, אפילו נערי. ציור של אלמנט מת שקם לתחייה בצורה מפתיעה, בעזרת אוביקט שמזוהה היום יותר עם מוות. התחושה היא שהציור מביט לתוך הגו, שלנו ויוצר דימוי של גוף שאולי חי, אבל למעשה כבר רקוב כמעט על העצם.
יכול להיות שהחשיבות של הציור נובעת גם מהעובדה שהוא שונה מאוד בקטלוג היצירות של האמן ההולנדי. הסגנון והנושא שונים ממה שהתרגלנו לראות, וגם השילוב של הומור עם אפלה לא מובן מאליו. אם התרגלנו לראות יצירות עמוסות צבעים של ואן גוך, עם טכניקות מורכבות של משיכות מכחול וכמה שכבות של צבע, כאן היצירה היא כמעט מונוכרומטית (בעלת צבע אחד), כשהשלד מובלט עוד יותר על גבי הרקע השחור, כשהדמות עצמה מבטאת בעיקר צורה וצל, עם כמות קטנה של משיכות מכחול. ואגב, יש שרואים בציור כדיוקן עצמי מסוים של ואן גוך, או לפחות יצירה שמעניקה לנו מושג מסוים לגבי האישיות והתחושות שלו לגבי עצמו.
עם כל הניתוחים האלו, עדיין מדובר באחת היצירות היותר מסתוריות של ואן גוך. הסרטון הבא מערוץ Inspiraggio המצוין, תחת הכותרת המושכת "הציור של ואן גוך שאף אחד לא מבין לגמרי", מציג את הנקודות העיקריות בתעלומה הזו, ובעיקר: כשעד היום אנחנו לא יודעים האם באמת מדובר כאן בבדיחה שמבקרת את האקדמיה, כמו שטוענים באתר הרשמי של המוזיאון, או שאולי ואן גוך הציג כאן "ואניטאס", בין השאר עקב הטרגדיות שעבר בחייו והמצב הבריאותי הבעייתי שלו גרמו לו לחשוב עוד יותר על הקיום האנושי, משמעות החיים והוודאיות של המוות, שכבר התחיל לדפוק בדלת שלו.
איפה תמצאו היום את גולגולת עם סיגריה בוערת?
כמו ציורים אחרים של ואן גוך, גם גולגולת עם סיגריה בוערת עבר לא מעט ידיים במהלך השנים, לרוב בעקבות מוות, עד שיש שיטענו שמדובר בציור מקולל במלוא מובן המילה, בדומה לחלק מהיצירות האחרות שלנו במדור הציורים המפחידים. בהתחלה, אחיו של וינסנסט, תאו – שהיה כידוע האדם הקרוב ביותר אליו – החזיק בציור. תאו סבל ממחלה זיהומית ניוונית במערכת העצבים המרכזית, והמצב הנפשי והבריאותי שלו הידרדר משמעותית אחרי מותו של וינסנט ב-1890, עד שגם הוא התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ונפטר שם בגיל 33 בלבד, כשישה חודשים אחרי המוות של אחיו. לאחר מותו, הציור עבר לאלמנתו, יוהאנה, שהחזיקה בו במשך כמה עשורים עד שגם היא הלכה לעולמה ב-1925, בגיל 62, אחרי שנים בהם התמודדה עם מחלת הפרקינסון.
התחנה הבאה של הציור הייתה הבן של תאו ויוהאנה, שירש את הציור. רק ב-1962 קרן ואן גוך קנתה את הציור, והשאילה אותו למשך כמעט עשור למוזיאון סטיידלק לאומנות מודרנית באמסטרדם. התחנה הבאה שלו ב-1994 היא כמובן מוזיאון ואן גוך, הנמצא ממש בסמוך, בכיכר המוזיאונים של בירת הולנד, שם הוא נמצא עד היום.
חשוב לציין שהציור נודד מדי פעם בעולם. הוא הופיע במהלך השנים במגוון רחב של מוזיאונים וגלריות בערים כמו פריז, וינה, הלסינקי, לוס אנג'לס, וושינגטון, טוקיו, ברלין ועוד. החל מחודש פברואר ועד התקופה הנוכחית (יוני 2025), תמצאו את הציור בתצוגה "גותיקה מודרנית: מחושך לאור" (Gothic Modern. From Darkness to Light") במוזיאון הלאומי באוסלו, נורבגיה.
