אוסקר בלוף: למה סרטי אימה מודרים מטקס האוסקר?
תגידו מה שתגידו על טקס האוסקר, על השערוריות שהוא מספק לאורך השנים, האורך המייגע שלו או העובדה שחלק מהבחירות בו תמוהות (או צפויות מדי, אבל לא בקטע חיובי). אין ספק שעבור חובבי הקולנוע, וכמובן שגם השחקנים העיקריים בשדה המשחק, ההכרזה על המועמדים – וכמובן שגם הטקס עצמו – הם מרגעי השיא בלוח השנה הקולנועי. חובבי האימה ואלו הפועלים בתוכו, עם זאת, לא ממש מוזמנים לחגיגה. נראה שז’אנר האימה שלא מקבל את הכבוד הראוי לו בגזרת הפרסיה, וזה אנדרסטייטמנט. ההכרזה של המועמדים של אוסקר 2023 הותירה, גם השנה, את חובבי האימה מאוכזבים. שוב היו כמה יצירות ראויות ביותר שלא קיבלו מועמדויות ראויות: בקטגוריית המשחק (מישהו אמר מיה גות’?), התסריט, הקטגוריות הטכניות או אפילו הסרט הטוב ביותר.
זוהי, כמובן, לא בעיה של השנים האחרונות. כשבוחנים את טקס האוסקר, על 95 שנותיו, מגלים שז’אנר האימה נשאר מאחור פעם אחר פעם. זה לא שאין סרטים ראויים, שחקנים ושחקניות שנותנים הופעות בלתי נשכחות או תסריטים מתוחכמים. פשוט זכייה, ובחלק מהמקרים אפילו מועמדות, הם אירוע חריג כשזה נוגע לסרטי רוחות, סלאשרים, סרטי זומבים ושאר מטעמי אימה. אז למה בדיוק זה קורה, אילו סרטי אימה בכל זאת קיבלו הכרה והאם משהו צפוי להשתנות בשנים הקרובות?
היוצא מהכלל: אילו סרטי אימה היו מועמדים לאוסקר?
את הסקירה אנחנו נתחיל עם הקטגוריה הנחשבת לדעת רבים החשובה ביותר, והיא פרס הסרט הטוב ביותר. חובבי הטריוויה יכולים אולי לשנן את העובדה שעד כה, סרט אחד בלבד שניתן להגדיר בתור אימה זכה בפרס הגדול: “שתיקת הכבשים” מ-1991. למעשה, זהו הסרט האחרון עד כה שזכה בחמשת הפרסים החשובים ביותר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (ג’ונתן דמי), השחקן הראשי הטוב ביותר (אנתוני הופקינס), השחקנית הראשית הטובה ביותר (ג’ודי פוסטר) והתסריט המעובד הטוב ביותר (טד דלי, על פי ספרו של תומאס האריס).
אם עוברים על תקופה של עשרות שנים, מגלים שרק חמישה סרטי אימה נוספים היו מועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. הראשון היה “מגרש השדים” של ויליאם פרידקין מ-1973, שהפסיד את הפרס הגדול ל”העוקץ”. הסרט, הנחשב בעיני רבים למפחיד ביותר מאז ומעולם, היה מועמד בתשע קטגוריות נוספות וזכה בשני פרסים, בקטגוריית התסריט המעובד ומיקס הסאונד.
שנתיים אחר כך הגיע “מלתעות” של סטיבן שפילברג, קלאסיקת אימה נוספת שזכתה להצלחה אדירה. “מלתעות” זכה בשלושה פרסי אוסקר בקטגוריות טכניות (עריכה, פסקול מקורי וקול). את פרס הסרט הטוב ביותר הוא הפסיד ל”קן הקוקיה” – לדעת כותב שורות אלה בצדק – כאשר סטיבן שפילברג עצמו לא היה מועמד בקטגוריית הבמאי.
אחרי ההצלחה הרגעית של “שתיקת הכבשים”, עברו שמונה שנים נוספות עד שזכינו לראות סרט אימה נוסף מתחרה על הפרס הגדול: “החוש השישי” של מ. נייט שאמאלן. הסרט, בו ברוס ויליס מגלם רוח רפאים שרק הילד שרואה רוחות רפאים מצליח לראות (על איזה ספויילרים אתם מדברים? יש מישהו שכבר לא ראה את זה?), היה מועמד לשישה פרסים – כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר – אבל חזר בידיים ריקות.
ממשיכים ל-2011 ול”ברבור שחור” המצוין של דארן ארונופסקי. האמת היא שאנחנו מעט מסוייגים עם ההגדרה של יצירת המופת הזו כסרט אימה, כפי שהיא מופיעה בחלק ניכר מהסקירות, אם כי ללא ספק מדובר בדרמת מתח פסיכולוגית קריפית במיוחד. אם בכל זאת ניתן לו את הצ’אנס ונכניס אותו לרשימה היוקרתית שלנו, נגלה סרט שהיה מועמד בחמש קטגוריות, כולל הסרט הטוב ביותר (את הפרס הוא הפסיד ל”נאום המלך”, הכל כך אוסקרי). נטלי פורטמן שלנו זכתה כשחקנית הראשית הטובה ביותר.
המועמדות השישית והאחרונה עד כה לפרס הסרט הטוב ביותר היא “תברח” של ג’ורדן פיל מ-2017. הוא היה מועמד לארבעה פרסים חשובים: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והשחקן הראשי הטוב ביותר (דניאל קלויה) והתסריט המעובד הטוב ביותר, פרס אותו גרף לכיסו. הציניקים יטענו שהזכייה הזו נובעת מכך שהסרט עוסק בסוגיית הגזענות כלפי שחורים, הלוהטת בארצות הברית בשנים האחרונות, כך שהוא הצליח לקבל את ההכרה “למרות” שמדובר במותחן אימה.
הבעיה היא שכאן מסתיימת הרשימה, עם הרבה מאוד אכזבות וסרטים שכן היו ראויים לפחות להיות מועמדים לפרס הגדול לאורך ההיסטוריה. רוצים שמות? בבקשה. בגזרת הקלאסיקות, אפשר להצביע על יצירות מופת דוגמת “פסיכו”, “הניצוץ”, “המנסרים מטקסס”, “היצור” ועוד. גם יצירות אימה משובחות מהשנים האחרונות שהיו ראויות לדעת רבים להגיע לרשימה הסופית, כמו “באבדוק”, “תורשתי”, “המכשפה” ו”אנחנו”, לא קיבלו את ההזדמנות.
ממיה פארו עד מיה גות’: גם בגזרת המשחק המצב לא מעודד
זה לא סוד שבהוליווד אוהבים מאוד תצוגות משחק מסוג מסוים. ה”נוסחה”, אם יש כזו, היא של שחקן שמבצע תפקיד דרמטי במיוחד. אם השחקן מגלם דמות היסטורית, או עושה טרנספורמציה גופנית מרשימה, מה טוב. וברור שהז’אנר משחק תפקיד, כי הסטטיסטיקות מראות שהסיכויים למועמדות עבור תפקיד בסרט דרמה עולים משמעותית בהשוואה לז’אנרים אחרים כמו פנטזיה, מדע בדיוני, פעולה וכמובן שגם אימה.
גם כאן, קל לחשוב על תצוגות משחק פנומנליות של קולנוע האימה שלא קיבלו מועמדות שהייתה ללא ספק ראויה להן. גם כאן השורשים מתחילים כמה עשרות שנים אחורנית, עם ההתעלמות של האקדמיה מההופעה המופתית של אנתוני פרקינס ב”פסיכו” של אלפרד היצ’קוק (שגם הוא יכול ללמד אותנו משהו על חוסר הערכה של האקדמיה), מיה פארו ב”תינוקה של רוזמרי” (למרות שרות גורדון כן זכתה באוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה עבור אותו סרט) או אפילו בוריס קרלוף האגדי, שגילם את המפלצת של פרנקנשטיין. ג’ק ניקולסון, שהיה מועמד במהלך הקריירה שלו ל-12 פרסי אוסקר וזכה בשלושה (על “קן הקוקיה”, “תנאים של חיבה” ו”הכי טוב שיש”), לא קיבל מועמדות על תפקידו הצמרר ב”הניצוץ” של קובריק. יכול מאוד להיות שהוא היה חוזר בידיים ריקות באותה שנה – בכל זאת, הזוכה הראוי היה רוברט דה נירו על “השור הזועם” – אבל ההתעלמות מתצוגת המשחק נראית עד היום תמוהה מאוד, גם בסרט שבתחילת הדרך זכה לביקורות מעורבות (כולל של סטיבן קינג עצמו) ורק עם השנים הפך להיות קאלט.
בשנים האחרונות, ממש על קצה המזלג, אפשר לחשוב על שמות כמו אניה טיילור ג’וי (“המכשפה”), אסי דיוויס (“באבאדוק”), טוני קולט (“תורשתי”), פלורנס פיו (“מידסומר”), אליזבת מוס (“בלתי נראה”) או לופיטה ניונגו (“אנחנו”), שלדעת כותב שורות אלה תצוגת המשחק שלה בסרטו של ג’ורדן פיל הייתה מרשימה אפילו יותר מאשר התפקיד הקטן וזוכה האוסקר שלה ב”12 שנים של עבדות”. הנפגעת האחרונה של טרור האקדמיה נגד קולנוע האימה היא מיה גות’. השחקנית והדוגמנית הבריטית המהפנטת הייתה מרשימה מאוד ב”X” ונתנה הופעה חד פעמית ב”פרל”, אבל לא קיבלה את המועמדות הנכספת. היא עצמה התייחסה לאחרונה להתעלמות של האקדמיה האמריקאית מסרטי אימה ומהופעות של שחקנים ושחקניות בהם. “אני חושבת שמדובר בנושא מאוד פוליטי”, אמרה בראיון ב-Jake’s Takes. “הבחירה לא מבוססת לחלוטין על איכות הסרטים כשלעצמם. יש לא מעט דיבורים על מה שקורה מתחת לשולחן בכל הנוגע למועמדויות, אולי אני לא אמורה לומר את זה, אבל אני חושבת שזה נכון. יש צורך בשינוי”.
אם היה אפשר לקוות בקטגוריות הטכניות המצב יהיה טוב יותר, רשימת המועמדות לקראת אוסקר 2023 מוכיחה שגם כאן צפויות אכזבות. “אין מצב” של ג’ורדן פיל, שזכה להצלחה קופתית מרשימה מאוד ולביקורות חיוביות (83% לפי Rotten Tomatoes), לא קיבל ולו מועמדות אחת. אפשר לטעון ש”פרל”, למשל, יכול להרגיש מקופח על כך שלא קיבל מועמדות, כאמור, בקטגוריית המשחק. אפילו האיפור יוצא הדופן בסרט “X”, בו מיה גות’ גילמה תפקיד כפול של שחקנית פורנו סקסית ושל ואישה מבוגרת מטורללת, בולט בהיעדרות של. או עריכת הסאונד המשובחת בסרט “ברברי”, שתורמת בהחלט ליצירת האווירה שבו. מרחיקי הלכת יטענו שהיה אולי מקום להכניס באחת הקטגוריות הטכניות את Terrifier 2 של דמיאן לאונה, שבתקציב מגוחך מצליח לעשות קסמים נוראיים. אבל אולי זו דרישה גדולה מדי, כי בכל זאת מדובר בסרט בו ליצן מתעלל באנשים והורג אותם, בייסורים, בשלל דרכים יצירתיות.
אז למה האקדמיה לא אוהבת סרטי אימה?
עד לפני כמה שנים, הייתה נוסחה כמעט חד משמעית ל”סרט אוסקרים”. אור סיגולי הגדיר זאת מצוין בניתוח שלו באתר “סריטה“: “דרמה ריאליסטית דוברת אנגלית בתקציב נאה ומרובת דקות, לרוב תקופתית, אסקפיסטית אך רצינית, מבדרת וקלה לעיכול אך עם אג’נדה ורגש, לרוב מבוססת על ספר או סיפור אמיתי (אבל לא מחזה)”. סרטי אימה לא עונים כמובן על רוב הקטגוריות האלה. ה”אפליה” החלה עוד בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, בהן לפי התפיסה הרווחת סרטי האימה פשוט הציגה נרטיב חתרני מדי ופנתה לקהלים מצומצמים, אפילו נישתיים. בעשורים שחלפו מאז התמונה השתנתה, וחלק מהסרטים נכנסנו למיינסטרים, אבל מתברר שממש לא מספיק.
העובדה שמדובר בסרטים פשוטים על הנייר להפקה, בעלי איכות הנחשבת ל”ירודה”, אינה תורמת כמובן. ברור שבנקודת ההתחלה, דרמה שגרתית שעשויה היטב – או אפילו שפשוט נעשתה בצורה סבירה – היא בעלת סיכויים גבוהים יותר להתמודד על הפרסים החשובים בהשוואה לסרט אימה מוצלח, חתרני ומשובח ככל שיהיה. לפי ניתוח נוסף, המועמדות לאוסקר מאופיינות בדרך כלל בהתבוננות בעבר, אפילו נוסטלגית. סרטי אימה שעוסקים במבט קדימה, התמודדות עם פחדים או מתיחת גבולות, נשארים מאחור.
מצד שני, כן צריך להיות ביקורתיים או מודעים למצב כי מי שנמצא בתוך סט של סלאשר, לא צריך לזרוק סכינים. הרבה מאוד סרטים בקולנוע האימה הם אכן בעלי איכות בעייתית, בלשון המעטה. הז’אנר עצמו נשחק במידה מסוימת, מבוסס על יותר מדי המשכים, רימייקים או ספין-אופים, בעיקר כי זה מה שעובד מבחינה כלכלית. גם צופה האימה נעשה מיומן, וקשה יותר להפחיד אותנו היום. עם כל החיבה שלנו לסרטי אימה, אנחנו לא באים לטעון כאן (רק) לגזל, או לכך שבכל שנה אמורים להיות מועמדים לפחות כמה סרטי אימה בקטגוריות החשובות.
חשוב לציין שלא רק סרטי אימה, כמובן, הם הנפגעים בחלוקת הפרסים. אי אפשר לצמצם רשימה של מאות ואלפי סרטים לכמה יצירות בודדות, ולהגיע למצב בו כולם יסכימו על הבחירות. כולנו זוכרים את מקרה “האביר האפל” המופתי של כריסטופר נולאן, שזכה לשמונה מועמדויות אבל משום מה נשאר מחוץ לרשימת המועמדים לסרט הטוב ביותר. שנה לאחר מכן הקטגוריה הורחבה לעד עשרה סרטים, יש שיגידו בעקבות המחדל הזה. לאחרונה סטיבן שפילברג, אגב, טען ש”האביר האפל” היה צריך להיות מוכתר כסרט הטוב ביותר באותה שנה. אנחנו בהחלט מסכימים איתו.
בכלל, בשנים האחרונות אנחנו מבחינים בשינוי מסוים. הרחבת מספר המועמדים לסרט הטוב ביותר, שינוי שיטת ההצבעה וריענון חברי האקדמיה הביאו לכך שתהמיל הסרטים המועמדים, וגם חלק ניכר מהזוכים, יוצא מהנוסחאות המקובלות והמשעממות להפליא. כך ראינו סרטים מעט יותר חתרניים שזכו בפרס הגדול: “אור ירח”, למשל, שעוסק במערכת יחסים הומסקסואלית בין שחורים. או סרט הפנטזיה הרומנטי “צורת המים” של גיירמו דל טורו (שהוא במידה רבה אשף אימה) שעוסק במערכת היחסים בין אישה אילמת לבין מפלצת הכלואה במתקן ממשלתי. הדרך לסרטי אימה עדיין ארוכה, מסתבר, אבל אולי אנחנו הולכים בכיוון הנכון.
אפשר לשאוב עידוד מהעובדה שהשנה האחרונה הייתה מוצלחת בכל קנה מידה עבור סרטי אימה בקופות, או אפילו אם מתבוננים בנעשה מעבר לכביש, בגזרת הטלוויזיה: הזכייה של איוון פיטרס בפרס גלובוס הזהב, בקטגוריית השחקן הטוב ביותר במיני סדרה, על “מפלצת: סיפורו של ג’פרי דאהמר”, לדוגמה. מצד שני, חביבת קולנוע האימה בשנים האחרונות, ג’נה אורטגה (“השמרטפית מכה שנית”, “X”, “צעקה 5” ובקרוב גם “צעקה 6”), הפסידה באופן מפתיע את פרס השחקנית הטוב ביותר בסדרה קומית/מיוזיקל, שהייתה אמורה לקטוף לכיסה על “וונסדיי”. ככה שגם בגזרה הזו צפויות לנו לא מעט אכזבות.
לסיכום, יש שיגידו שהדיון הזה לא באמת חשוב. האוסקר לא באמת אומר משהו, נכון?
