שיר הנושא של ליל המסכות: אלמנט הפחד מקבל צליל משלו
אין ספק שזיכיון האימה “ליל המסכות”, בכיכובו של ברנש אחד בשם מייקל מאיירס, הוא מהמשפיעים ומהחשובים בתולדות קולנוע האימה. יצירת המופת מ-1978, בה החל המרדף של מייקל על אחת בשם לורי סטרוד, הוא מהאבות המייסדים של הסלאשרים ויצירת מופת. אחר כך הגיעו הרבה מאוד סרטי המשך, חלקם מוצלחים ואחרים הרבה פחות. נכון לשנת 2023, יש 12 (!) סרטי המשך, כולל האחרון “האלווין: הסוף” שלכאורה חותם את הטרילוגיה (בלי ספוילרים, כמובן). יכול מאוד להיות שנמשיך לראות רימייקים, ריבוטים, פריקוולים, סיקוולים ושאר סרטים, כיאה לסדרת אימה מהמצליחות.
אז ראינו לא מעט גרסאות בינוניות ומעוררות מחלוקת, למשל אלה של רוב זומבי או הסרטים האחרונים, שהציגו מעין מפגש בין שלושה דורות. אלא שבכל הסרטים האלה, בין שלל הרציחות, הגיבורים הוותיקים והנערות האחרונות החדשות (שלום לך, אנדי מאטיצ’ק), יש דבר אחד שאני באופן אישי מחכה לו בכל סרט. זוהי כמובן נעימת הפתיחה המפורסמת של “ליל המסכות”, שמכניסה אותנו לאווירה הקריפית כמעט בין רגע. הנה כל מה שצריך לדעת על אחד מהפסקולים שעיצבו את עולם האימה. אתם מוזמנים לכבות את האורות, לפתוח רמקולים, להפעיל את הנעימה ולהתחיל לקרוא.
שיר הנושא של ליל המסכות: פשטות מורכבת
שיר הנושא של “ליל המסכות” הוא הנושא המרכזי של זיכיון סרטי האימה האיקוני ליל כל הקדושים, שהחל ב-1978 והוליד כאמור אינספור סרטי המשך, משחקי וידאו, סדרת קומיקס, תחפושות, מוצרי אספנות (כמו דמות הפאנקו פופ שכתבנו עליה לא מזמן), משחק קופסה, מתנפחים לקישוט ומה לא.. שיר הנושא זוכה להכרה רחבה כאחד מקטעי מוזיקת האימה המשפיעים והבלתי נשכחים בכל הזמנים, והוא שימש במדיה ובפארודיות שונות. תמצאו אותו במקומות הראשונים כמעט בכל רשימה של פסקולי אימה מפורסמים, ולא קשה להבין למה.
שיר הנושא יוצר תחושת אימה, מתח וציפייה עם נעימת הפסנתר הפשוטה אך האפקטיבית שלו, מלווה בליין בס סינת’י ובחתימת הזמנים של 5/4 המעניקה לו קצב לא סדיר ומטריד. בתור מישהו שהחוש המוזיקלי מפותח בערך כמו זה של הזייפנים הגרועים ביותר והפחות מודעים לעצמם בסדרה המיותרת “רואים את הקול”, ושנשמע כמו זומבי עורב כשהוא מנסה לשיר, המונחים האלה לא אומרים לא יותר מדי.
חיפוש קצר באינטרנט חשף אותי להסבר שנשמע די הגיוני של פרופסור בשם ניל לרנר, מומחה לקשר בין מוזיקה ותרבות. הדבר המרכזי כאן הוא שהמשקל (או מטרום) – מונח המתאר את ארגון הפעמות בקבוצה עם מספר פעמות והטעמות קבוע – הוא מורכב ואסימטרי. “לנעימה יש חמש פעימות, במקום שתיים או שלוש בלבד”, הוא הסביר באתר של Davidson College. “מוזיקה מהסוג הזה היא יוצאת דופן, לפחות בכל הנוגע למוזיקה לסרטים או למוזיקת מיינסטרים. אנחנו רגילים לשמוע מוזיקה שהיא באמת מאוזנת, עם פעימות יציבות”.
מבחינה מעשית, עם כל המורכבות הרעיונות – מדובר בנעימה שהיא די פשוטה לביצוע. “זוהי נעימה חסכונית מאוד. למיטב ידיעתי, היא כוללת רק סינתיסייזרים”, אומר לרנר, ומסביר שהיא כללה בעיקר שלושה פיצ’ים (גבהים של הצליל המוזיקלי) שחוזרים פעם אחר פעם ויורדים לאחר מכן בחצי צעד. “סרט עלילתי טיפוסי כלל תקציב לתזמורת שלמה, וזה די יקר. יש צורך בתשלום עבור נגנים בודדים, מהנדסי הקלטה ואנשי מקצוע נוספים. עבור קרפטנר, היה הרבה יותר זול לעשות הכול בעצמו על הסינתיסייזר”. הסרט עצמו, כדי לסבר את האוזן, הופק בתקציב של כ-300,000 דולר שהיום נשמע מגוחך, אבל גם במונחים של שנות ה-70 הוא לא גבוה מדי. “התסריט של ליל המסכות” נכתב תוך כעשרה ימים”, סיפר קרפנטר לאחר מכן. “הקרנתי את הגרסה הסופית ללא אפקטים קוליים ומוזיקה למנהלת צעירה מ-20th Century Fox, והיא לא פחדה כלל. לאחר מכן נעשיתי נחוש “להציל את הסרט” עם המוזיקה. אני הייתי הכי מהיר והכי זול שיכולתי להשיג”.
השורשים: מ”פסיכו” ועד לתופים של אבא
לנעימה אחראי לא אחר מאשר ג’ון קרפנטר, שהוא לא רק במאי, כותב ומפיק של אינספור סרטי אימה משנות ה-70 (כמו “הדבר”, “הערפל”, “הם חיים” ו”הבריחה מניו יורק”), אלא גם מלחין מוכשר. באופן די חריג, קיבלנו כאן במאי שהיה שותף בכתיבת התסריט וההפקה, וגם אחראי לפסקול השלם של היצירה שלו.
קרפנטר לא פעל בחלל ריק כמובן. מוזיקת אימה מסורתית מושפעת בין השאר מאופרה ומאולמות קונצרטים ,אבל קרפנטר לקח את זה כמה צעדים קדימה. הוא קיבל השראה מהמוזיקה של ברנרד הרמן, שאחראי בין היתר לפסקול של כמה מהסרטים הקלאסיים של אלפרד היצ’קוק, ובעיקר “פסיכו”. “המוזיקה של הרמן מלאה בדיסוננים לא מוכנים ופתורים”, מסביר לרנר. “סצנת המקלחת למשל כוללת שני פיצ’ים בלבד. בפעם השנייה עשו את צליל המחרוזת המפורסם, כדי לקבל את הסאונד ה”קרוע”. לדבריו, כמו קרפנטר גם הרמן עצמו פעל משיקולים כלכליים והשתמש אך ורק בכלי מיתר.
קרפנטר הושפע מהמלחין המעוטר אניו מוריקונה, אולי המפורסם ביותר בכל הנוגע למוזיקה קולנועית. מוריקונה אחראי לנעימות של יותר מ-500 (!) סרטים ותוכניות טלוויזיה, ביניהם “הטוב הרע והמכוער”, “בעבור חופן דולרים”, “סינמה פרדיסו”, “הבלתי משוחדים” ו”הדבר”. הוא זכה באוסקר על מפעל חיים, וב-2015 גם על הפסקול המקורי הטוב ביותר (על “שמונת השנואים” של טרנטינו). השפעה אחרת, גם היא על טהרת הסינטיסייזרים שחוזרים ויוצרים תחושה שמשהו נורא הולך לקרות, היא הפסקול המופתי של “מגרש השדים” המופתי לא פחות של ויליאם פרידקין, או “סוספיריה” של דאריו ארג’נטו (שגם השפיע על השימוש של הבמאי בצבעים). אלא שקרפנטר שאב את ההשראה שלו גם מהחיים הפרטיים. הוא אמר שהמוזיקה הושפעה מתרגול שהרכיב עבורו אביו בתופי בונגו, אי שם ב-1961.
קרפנטר, שלמד מוזיקה בילדותו והיה חלק מהרכבים מוזיקליים שונים, רצה ליצור נושא פשוט ומינימליסטי שישקף את אופיו חסר הרגשות והבלתי פוסק של נבל הסרט, מייקל מאיירס. זו הסיבה שהמוזיקה רק ממשיכה, ולא נעצרת, כדי לסמל את האנרגיה חסרת המעצורים של מייקל (טוב, אולי מכיוון שהוא פשוט מעדיף ללכת ולשמור כוחות). קרפנטר השתמש בסינתיסייזר כדי ליצור את שיר הנושא, אותו הקליט תוך שלושה ימים בעזרת חברו דן ווימן ומהנדס ההקלטה אלן הווארת’. הוא הזמין אולפן בלוס אנג’לס, והשלושה נאלצו להתמודד עם אתגר לא פשוט. היום, כידוע, עורכים את הסאונד במקביל לתמונה, כך שהוא יכול להתאים בדיוק. הטכנולוגיה הזו לא הייתה עדיין בחיים בימים אלו, כך שלצורך ההפקה הם השתמשו בתזמון על ידי סטופר, והתאימו את המוזיקה לסרט לאחר מכן באולפן הסרטים. באופן מפתיע או שלא כל כך, הם הצליחו ליצור תיאום מושלם.
הנעימה המקורית שוחררה ב-1979, זמן קצר לאחר יצירת הסרט, על ידי חברת התקליטים קולומביה רקורדס, כיום בבעלותה של סוני. ב-1998 יצאה גרסה מורחבת, לציון חגיגות 20 שנה לסרט המקורי, שכללה לא פחות מ-28 נעימות. ב-2018, 40 שנה אחרי שמייקל מאיירס נכנס לחיינו, חברת Monde Records הוציאה LP מיוחד עם 16 נעימות, כולל שתי גרסאות של המנגינה המפורסמת ההיא.
שיר הנושא של “ליל המסכות” השפיע לא רק על קולנוע האימה, אלא על השימוש בסאונד בסרטים כמכלול. מספרים שהיא השפיעה מאוד על עיצוב ז’אנר הסינת’וויב (Synthwave), תת ז’אנר של מוזיקה אלקטרונית המאגד בתוכו בעיקר פסקולים של סרטי אימה, אקשן ומדע בדיוני. הוויב כאן הוא של שנות ה-80, כשהמוזיקה עצמה כוללת מאפיינים שהופיעו למשל במשחקי וידאו באותה תקופה. המוזיקה הזו היא לרוב אינסטרומנטלית (כלומר, ללא מילים), ותמצאו בה את כל קלישאות המוזיקה הבולטות של שנות ה-80: סינתיסייזרים אנלוגיים, תופים אלקטרוניים ואפקטים שונים, מהעולם האלקטרוני אבל לא רק. המוזיקה הזו מגיחה מדי פעם לחיים שלנו גם בשנים האחרונות, למשל בפסקול סדרת הלהיט של נטפליקס “דברים מוזרים”, שמתחילה כידוע באינדיאנה של 1983.
שיר נושא אחד, שימושים שונים
בסרטים השונים, ראינו לא מעט שימושים של שיר הנושא המפורסם. באופן מסורתי תמצאו אותו בדרך כלל בתחילת הסרט, למשל ברשימת הקרדיטים, כמו שבאמת קרה בלא מעט סרטים בזיכיון. אלא שקרפנטר הצליח להפוך את הנעימה לשחקנית בפני עצמה, או אם תרצו: לחלק מרכזי בעלילה של הסרט.
תוכלו לראות דוגמה מוצלחת לכך באחת הסצנות בסרט הראשון, בה לורי סטרוד (ג’יימי לי קרטיס) הולכת עם שתי חברותיה ברגל לאחר בית הספר, מדברות על מה שבנות מדברות עליו. בשלב מסוים, רכב נכנס לפריים. החברות חושבות שזה אחד התלמידים ה”שווים”, אבל לורי חושדת. הנעימה המפורסמת מתחילה ברגע שבו רואים את הרכב נכנס לפריים, ובעצם מסמלת לנו מי נמצא בתוכו: מייקל מאיירס, כמובן, שכנראה שלמד מתישהו נהיגה בין כל הרציחות. החשדות שלנו הופכים למאומתים כשאנחנו רואים, יחד עם לורי, שמייקל הוא זה שנוהג ברכב, תוך כדי שהוא מתבונן בה ולא בכביש (מי לעזאזל נתן לו רישיון?). הקצב של המוזיקה כמעט תואם את קצב הנסיעה. כשבנות צועקות משהו למייקל והוא עוצר עם הרכב, המוזיקה מתגברת בחדות. לאחר מכן הוא ממשיך לנהוג, יוצא מהפריים והמוזיקה דועכת לאט לאט.
דוגמה נוספת היא מהסרט האחרון, “האלווין הסוף”, שהציג את דמותו של השמרטף קורי קנינגהאם. בסצנה הראשונה של הסרט, הוא עושה בייביסיטינג על ילד בשם ג’רמי. אותו ג’רמי מחליט למתוח אותו ולנעול אותו בעליית הגג. בדיוק כשההורים של ג’רמי חוזרים מהבילוי, הם שומעים רעשים מוזרים שהופכים מהר מאוד לרעש הנפילה המצמרר של הילד שלהם אל מותו. קורי מנסה להציג את זה כתאונה, אבל בהמשך הסרט – אזהרת ספוילר – מתברר שהוא לא בדיוק שפוי, אלא נכנס לנעליו של מייקל מאיירס. המוזיקה המפורסמת מופיעה בזמן כתוביות הפתיחה המעוטרות בדלעת, אבל לאחר אותה סצנה, ובהמשך אנחנו מבינים שהחיבור הזה יכול ללמד אותנו מה בדיוק מסתתר מאחורי החזות של קורי.
שיר הנושא של ליל המסכות בגרסת המטאל
ישנן גרסאות שונות של שיר הנושא של ליל כל הקדושים, בהתאם לסרט או למדיה שבהם הוא משמש. לדוגמה, סרט ההמשך Halloween II משנת 1981 הציג גרסה אלקטרונית ומעוותת יותר של שיר הנושא, בעוד שסרט ההמשך Halloween H20: 20 משנת 1998 שנים מאוחר יותר השתמש בגרסת תזמורת של שיר הנושא של המלחין ג’ון אוטמן.
הגרסה המחודשת של שיר הנושא של ליל המסכות מ-2007, מבית היוצר של רוב זומבי, לקחה את זה לכיוון מטאלי יותר. מה שלא מפתיע על רקע העובדה שזומבי עצמו היה הסולן והנפש הפועלת מאחורי להקת הבי מטאל בשם “וייט זומבי”, שפעלה בין השנים 1998-1985. גרסה עדכנית של שיר הנושא נוצרה על ידי ג’ון קרפנטר בעצמו, יחד עם בנו קודי קרפנטר ובנו הסנדק דניאל דייויס, עבור סרט ההמשך ליל כל הקדושים ב-2018. גרסה זו הוסיפה אלמנטים חדשים כגון גיטרה חשמלית, תופים ואפקטים קוליים כדי לתת לה תחושה מודרנית ודינמית יותר.
בין אם נראה סרטים נוספים בזיכיון המפורסם ובין אם לא, אין ספק שהדמות של מייקל מאיירס תישאר איתנו לנצח – וכך גם שיר הנושא המפורסם כל כך. כי גם אם את מייקל מאיירס אפשר יהיה להרוג, את המוזיקה הרי אי אפשר להפסיק.
