על האומנות הייחודית של כנסיית העצמות צ’כיה
אם אתם מגיעים לפראג, תשמחו בוודאי להעביר בה כמה ימים לפחות. אלא שגם במרחק נסיעה קצר יש מספיק מה לעשות ולעשות, כוללי לחובבי האימה שביניכם אחד מטיולי היום המעניינים ביותר מבירת צ’כיה הוא לעיירה קטנה בשם קוטנה הורה, הממוקמת במחוז בוהמיה (במרחק של כשעה נסיעה מפראג). כשלעצמה, זוהי עיירה שידועה מזה מאות שנים במכרות הכסף שלה – מה שהפך אותה לאחת הערים העשירות והחשובות ביותר בממלכה הצ’כית בעבר. כיום קוטנה הורה היא יעד תיירותי מבוקש מאוד, עם מאות אלפי תיירים בשנה, כשאחת הסיבות העיקריות היא כנסיית העצמות בקוטנה הורה. וזה קריפי כמו שזה נשמע.
קוטנה הורה, חשוב לציין, היא עיירה ציורית מיוחדת מאוד המונה כ-20,000 תושבים. אפשר להסתובב בה, להתרשם מהמבנים העתיקים – חלקם בסגנון הגותי או בסגנון הבארוק – ולהרגיש כאילו חוזרים במנהרת הזמן. בעיני רבים, ובטח ובטח חובבי האימה, ה-אתר המרתק ביותר הוא כנסיית העצמות קוטנה הורה. זהו הכינוי הלא רשמי של גלוקסמת סדלק, או בעברית: תיבה או מבנה כלשהו ששימשו לשמירת עצמות המתים בימי קדם. זוהי למעשה קפלה רומית קתולית, הממוקמת מתחת לכנסיית כל הקדושים עם הגלוסקמה (ידועה גם בתור קתדרלת גבירתנו מסדלץ), כחלק ממה שהיה בעבר מנזר סדלק. הכנסייה עצמה, בסגנון הגותי, די מרשימה מבחוץ אם כי סביר להניח שהתייר האירופי הממוצע פגש כנסיות יפות, יוקרתיות ומפוארות מאלה. אבל קשה שלא להתפעל כאשר נכנסים פנימה.
אומנות עוצמתית מעצמות
באנו לכאן כדי לדבר על עצמות, וכאלה יש הרבה מאוד בכנסייה הנקראת על שמן. על פי ההערכות, תמצאו כאן בין 40,000 לכ-70,000 שלדים, גולגולות ומה שביניהם. השאלה שבוודאי עולה היא איך בדיוק העצמות האלה הגיעו לכאן. אם במקרה של בית הקברות היהודי העתיק בפראג, פשוט היו יותר מדי מתים ופחות מדי מקום לקבור אותם, כאן הסיפור דומה ושונה כאחד. זה מתחיל עם מנזר שהוקם ב-1142, לפי הממצאים, בלב בית קברות. בית הקברות אשר בתחומיו נמצאת כנסיית כל הקדושים הפך אי שם במאה ה-13 לאתר קבורה מבוקש מאוד. הסיבה היא מסע של אב המנזר לישראל, “ארץ הקודש”, ב-1278. הוא שב לצ’כיה עם אדמה מגבעת הגולגולתא, הגבעה והסלע בהם לפי המסורת הנוצרית התרחש אירוע הצליבה של ישו, ופיזר אותה ברחבי בית הקברות כאקט של הקדשה. מהר מאוד השמועה קיבלה כנפיים (אולי של יונות הדואר שהיו כנראה אחראיות על העברת המסרים אז), ומכל רחבי אירופה הגיעו על מנת לקבור את יקירהם במקום הקדוש.
נסיבות היסטוריות אחרות הגדילו את היקף הבעיה. בית הקברות פשוט לא יכול היה לאחסן את הקורבנות הרבים של המגיפות, בדגש על מגיפת המוות השחור הנוראה שלפי רוב ההערכות גרמה למיגור של למעלה ממחצית מאוכלוסיית אירופה. אם מוסיפים לכך את המלחמות שפקדו את האזור בימי קדם, דוגמת מלחמות ההוסיטים מהמאה ה-15 שגבו כ-10,000 קורבנות, אפשר להבין מדוע מספר הגופות הקבורות בבית הקברות עלה. במאה ה-15 נבנתה בלב בית הקברות כנסיית גותית, שהקפלה התחתונה שלה שימשה גלוסקמה עבור הקברים הרבים שנחשפו במהלך הבנייה. בחלק מהמקרים העבירו ככל הנראה שרידי גופות מבית העלמין לתוך הקפלה, כדי לפנות מקום לגופות חדשות. לפי האגדה המקומית, אחד מנזירי המסדר – שהיה חצי עיוור – קיבל במהלך המאה ה-16 את המשימה הלא כל כך סימפטית של לחלץ את שלדי הגופות ולערום את העצמות בקפלה. הוא עשה את זה בשש פירמידות, כאשר היום נשארו ארבע פירמידות הממוקמות בכל אחת מקצוות החדר. לסיפור המקומי יש סוף טוב, והוא שראייתו של הנזיר חזרה אליו כאשר השלים את המלאכה. לכאורה, כן.
כיום העצמות פזורות בכל רחבי הכנסייה ומאורגנות בדרכים… אממ.. יצירתיות. מה שייחודי, וגם מעט מטריד, הוא שהעצמות האלה משמשות כאן כפריט עיצובי, אפילו אומנותי. בחלק מהמקרים העצמות עברו תהליכי פירוק, חיתוך והרכבה מחדש, מה שיוצר מראה ייחודי לא פחות מאשר הקטקומבות של פריז אותן סקרנו כבר באתר (גם אם ברור שלא באותו סדר גודל). העיטורים והריהוט של הקפלה עשויים, ניחשתם נכון, מעצמות שעברו אי אילו תהליכי חיטוי והלבנה באמצעות סיד.
העצמות מרכיבות כאן צורות שונות, דוגמת זרים, גביעים, פרחים, מעיל נשק מעצמות ושאר הפתעות. הן מופיעות בקירות, על גבי התקרה, בדלתות, בחלונות, סביב המזבח ואפילו בנברשת שנמצאת מעל ראשי המבקרים, בלב הכנסייה, הנחשבת לאחד מסמלי ההיכר שלה. מה שמעניין בנברשת הזו, התלויה עם זרי גולגולות, הוא שיש בה ייצוג של כמעט כל אחת מעצמות האדם. הנברשת נועדה לשמש יותר מאשר פריט עיצובי. היא מהווה מזכרת מורי, סמל שמזכיר לנו את המוות. המטרה היא לשכנע את מי שמוכן להיות משוכנע לזכור את הגורל הצפוי להם, בסוף הדרך, ולשפר את מערכת היחסים שלהם עם אלוהים כהכנה לקראת המוות שבוודאי יגיע בשלב מסוים. ברור שהנברשת עברה לא מעט במהלך השנים, כך שהיה צורך לפרק, לנקות ולהרכיב אותה מחדש בשנת 2016. בכלל, שיפוצים בכנסייה הם לא דבר נדיר על רקע הצורך לשמר מבנה תת קרקעי כל כך עתיק, החשוף ללחות ולפגעי הזמן.
אובייקטים מעניינים אחרים הם סמלים וחתימות, למשל של בית שוורצנברג המקומי: המשפחה, שקנתה את הנכס בשלהי המאה ה-17, אחראית על מימון והכנת הקישוטים. היא עשתה זאת באמצעות אמן העץ פרנטישק רינק, שהועסק על ידה בסמוך לקיר הכניסה תמצאו את החתימה של אומן העץ פרנטישק רינט, שהועסק על ידי המשפחה ב-1870 כדי לארגן את ערימות העצמות המאסיביות ויצר את התוצאה הייחודית בהשראת קריפטות בהן ביקר באיטליה. כמו כל אמן שמכבד את עצמו הוא דאג לחתימת שמו, ועשה זאת באמצעות ארגון עצמות ידיים וזרועות. את החתימה הזו תמצאו בסמוך לקיר הכניסה של הכנסייה. בסך הכול הגיוני.
אז איך מבקרים בכנסיית העצמות?
הדרך הפשוטה והמומלצת ביותר לבקר בקוטנה הורה בכלל, או כנסיית העצמות בפרט, היא במסגרת של סיור מאורגן היוצא מפראג עצמה. תוכלו למצוא וריאציות שונות של טיול מהסוג הזה, ואתם יכולים כמובן לבחור בזו המתאימה לכם ביותר מבחינת הפעילויות, לוח הזמנים והמחיר. סיור ממוצע יוצא מפראג ונמשך כ-6-5 שעות. המחיר משתנה בין טיול לטיול, ומהבדיקה שלנו מדובר בסכום שמתחיל מכ-40-30 אירו לאדם ויכול להגיע גם לכמה מאות אירו, במקרה של סיור פרטי.
אנחנו ממליצים לעשות זאת למי שכבר מיצה את העיר – על כל מוקדי העניין המרובים שלה (כולל כמה אטרקציות אימה שוות) או רוצה לשנות מעט אווירה. שימו לב שהביקור בכנסיית העצמות לא בהכרח מיועד לכל אחד. לא בטוח שזו האטרקציה שהיינו ממליצים אליה למי שמגיע לטיול בסביבת פראג עם ילדים, כמובן, מכיוון שהמראות עשויים להפחיד או לכל הפחות לבלבל חלק מהם.
כאן תוכלו לראות חלק מאפשרויות הסיור בקוטנה הורה ובכנסיית העצמות:
למרחיקי לכת: כנסיית העצמות בתרבות המודרנית
מקום גותי ומצמרר כמו כנסיית העצמות בקוטנה הורה חייב לככב בכמה וכמה טקסטים תרבותיים, חלקם מעוררי מחלוקת. ב-1970 הוזמן קולנועי צ’כי בשם יאן שוואנקמאייר ליצור סרט תיעודי על הגלוסקמה, לציון 100 שנה לעיצוב מחדש של רינק. הוא הפיק מזה סרט בן כעשר דקות, עם קריינות של מדריך טיולים על רקע תמונות שלדים ועצמות. השלטונות בצ’כיה לא אהבו את הסרט, שהציג מראות מוות וריקבון שנראו להם חתרניים מדי. הם החליטו להחליף את הפסקול, כאשר במקום הקריינות הוסיפו הקדמה קצרה ועיבוד ג’אז של השיר “איך לצייר דיוקן של ציפור” של ז’ק פרוור.
כנסיית העצמות הייתה חלק מעלילת כמה סרטים, תיעודיים או עלילתיים, דוגמת Long Way Round שמתאר את מסע האופנועים של יואן מקגרגור ומנחה / שחקן בריטי בשם צ’רלי בורמן מלונדון לניו יורק. עוד אפשר היה לראות אותה כאחד הלוקיישנים בסדרת סרטי “מבוכים ודרקונים” משנות ה-2000, מתוארת בכמה סרטים (למשל, “אדפטיישן” של ספייק ג’ונס), מופיעה על גבי עטיפת אלבום של להקת מטאל שוודית בשם Diabolical Masquerade ואפילו בעונה השנייה של “המירוץ למליון” אצלנו, בה אחד המתמודדים היה צריך לספור את מספר הגולגולות באולם המרכזי (936, למעוניינים) בזמן שחברו למשימה קורא בקול רם על ההיסטוריה של הכנסייה כדי להסיח את דעתו. מספרים שהיא השפיעה על עיצוב המאורע של ד”ר שטן בסרט “בית 1,000 הגופות” של רוב זומבי.
