משובר הקופות הקיצי הראשון לאבטיפוס של סרטי כרישים: איך הפך "מלתעות" ליצירת מופת על זמנית?
זה קרה מתישהו בשנות ה-90. ראיתי את "מלתעות" בפעם הראשונה, לא מודע עדיין לחשיבות שלו בהיסטוריה של הקולנוע. ובכל זאת, זכור לי דבר אחד: הסרט גרם לי לפחד מסוים מכרישים, קצת כמו ש"ארכנופוביה" שראיתי בערך באותן שנים עשה עם עכבישים. זה לא שהסרט גרם לכך שאני "אצא מהמים" מחשש שכריש יגיע וירצח אותי, אבל בביקורים שלי בים באותן שנים, תמיד הקפדתי להעיף מבט באופק, לפני שאני מוריד את החולצה ונכנס לשחות. מאז כמובן גדלתי, הבנתי שהפחד מכרישים אמנם הגיוני, אבל יש סכנות רציונליות ונפוצות הרבה יותר. בהשראת "מלתעות", תת הז'אנר של סרטי כרישים הפך לאחד האהובים עליי, גם אם ב-50 ומשהו השנים שחלפו מאז שהוא יצא למסכים, קשה לומר שקיבלנו יותר מדי סרטים שמדגדגים אפילו את הסנפיר שלו. אפשר לראות את ההשפעה שלו כמעט בכל סרט כרישים, מהגרועים שבהם (כמו "הכריש השחור" המאכזב) ועד לסרטים שמנסים לרענן את הז'אנר שהפך לשחוק, כמו "חיות מסוכנות" המהנה שמשלב בין כרישים לסלאשר עם בן אדם פסיכופט.
"מלתעות" יצא למסכים בארצות הברית ב-20 ביוני, 1975, והפך מאז לאחד הסרטים החשובים והמשפיעים בתולדות הקולנוע. "מלתעות", בבימויו של סטיבן שפילברג, הוא לא רק הסרט שנחשב לשובר הקופות הקיצי הגדול הראשון. הוא הניח את היסודות לתעשיית הבלוקבאסטר, זכה להצלחה אדירה והיה השראה לאינספור סרטי כרישים שבאו ביותר מ-50 שנה שחלפו מאז. וכן, הוא גם תרם לפיתוח של פחד מפני כרישים, עם אינספור אנשים שמעדיפים מאז להתרחק מהמים.
במסגרת הסקירה שלנו של סרטי אימה קלאסיים, אספנו עבורכם עובדות מעניינות, אנקדוטות ונקודות ציון על סרטי "מלתעות".
מי ביים את מלתעות?
אם תשאלו את חובבי הקולנוע, סביר להניח שחלק גדול מהם יוכל לשנן גם מתוך שינה שהבמאי של "מלתעות" הוא לא אחר מאשר סטיבן שפילברג. הבמאי, המפיק והתסריטאי היהודי- אמריקאי נחשב היום כמובן לאחד השמות המשמעותיים בהיסטוריה של הקולנוע, עם שני פרסי אוסקר (על הבימוי של "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי ראיין"), שני פרסי גלובוס הזהב ורשימה ארוכה של שוברי קופות, קלאסיקות וסרטי פולחן, כמו "פולטרגייסט", "אי.טי", סרטי "אינדיאנה ג'ונס", "פארק היורה", "מלחמת העולמות", "דו"ח מיוחד", "שחקן מספר אחת" – והרשימה עוד ארוכה.
בשנות ה-70, שפילברג עדיין היה במאי אלמוני באופן יחסי. ב-1971 הוא ביים את "דואל", סרט דל תקציב שהניח את היסודות לסרטי הפסיכופט-שלא-מכירים-רודף-בכביש-אחרי-מישהו, והיה עשוי היטב. ב-1974 הוא ביים את "שוגרלנד אקספרס", דרמת פשע עטורת שבחים עם גולדי הון, בן ג'ונסון ואחרים, על אסיר נמלט ואשתו שיוצאים למסע לקבל חזקה על בנם.
שפילברג, אגב, לא היה אמור להיות הבמאי המקורי של "מלתעות". מספרים שהבמאי המיועד הראשון, דיק ריצ'ארדס, פוטר אחרי שלה הצליח, לכאורה, להבדיל בין כריש ללווייתן. הוא נפגש עם המפיקים והיוצרים לפגישה ראשונה, בה סיפר על החזון שלו: שהשוט הראשון של הסרט יכלול מצלמה שיוצאת מהמים כדי להראות את העירייה, ושלאחר מכן הכריש יצא מהמים. המפיקים זעמו, ציינו שהם לא רוצים לעשות רימייק של מובי דיק, ובעיקר: שהם לא רוצים לעבוד עם מישהו שלא יודע מה ההבדל בין כריש ללווייתן.
מלתעות מבוסס על ספר (שמבוסס על מקרים אמיתיים)
כשמתייחסים אל "מלתעות" בתור "סרט של סטיבן שפילברג", קל להתעלם מהעובדה שהסרט מבוסס על ספר, ואפילו כזה שהיה רב מכר בזמנו. הרומן של פיטר בנצ'לי ראה אור בפברואר 1974 והיה להיט אדיר.
בנצ'לי הוא בן למשפחת סופרים, שעבד בתור כותב נאומים של לינדון ג'ונסון, הנשיא ה-36 של ארצות הברית. בניסיון להגדיל הכנסה הוא פנה במהלך השנים לעולם הספרות, והתמחה בעיקר בספרי אימה או בכאלו שמעמידים במרכזם מפלצת. "מלתעות" הוא הספר המפורסם ביותר שלו, כשספרים אחרים שתורגמו לעברית הם "התהום" (שהפך ב-1977 לסרט הרפתקות עם ניק נולטה וז'קלין ביסט), "האי הנעלם" ו"הנערה מים קורטז".
בנצ'לי סיפר לאחר מכן ש"מלתעות" היה "ניסיון אחרון שלו להישאר בחיים ככותב". הוא והסוכן שלו נפגשו באותה תקופה עם מוציאים לאור, והציעו שני רעיונות עיקריים: ספר עיון על פיראטים, ורומן שמתאר כריש שעושה שמות בקהילה מסוימת. את הרעיון הוא קיבל אחרי שכתב כתבה חדשותית על דייג שתפס כריש גדול ענקי, במשקל של יותר מ-2,000 ק"ג, בחופים של לונג איילנד ב-1964. בנצ'לי גם הושפע ממספר מקרי תקיפות כרישים אמיתיים שהתרחשו בעשורים הקודמים, כמו תקיפות הכרישים בניו ג'רזי ב-1916, שגרמו להרג של ארבעה אנשים ולפציעה של אדם נוסף במשך משהו כמו שבועיים. השפעה אחרת היא תקיפת סיירת האינדיאנפוליס (CA-35), אחת מתקיפות הכרישים האכזריות בהיסטוריה. בסרט עצמו, המלח קווינט (רוברט שו), מתאר שהוא ניצול הסירה
ההצלחה של הספר הייתה מרשימה, והיא גדלה משמעותית אחרי שהסרט הגיע למסכים. המהדורה בכריכה קשה נשארה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס במשך 44 שבועות, הגיעה למקום השני ומכרה כ-125,000 עותקים. ההצלחה האמיתית הגיעה במהדורת הכיס: עד שהסרט יצא ביוני 1975, הרומן מכר כ-5.5 מיליון עותקים בארצות הברית, מספר שבסופו של דבר הגיע ל-9.5 מיליון עותקים, כשהמכירות העולמיות מוערכות ב-20 מיליון עותקים.
בנצ'לי קיבל על הזכות לעיבוד הקולנועי כ-150,000 דולר. הוא היה אחד השותפים לכתיבת התסריט של "מלתעות", והוא גם מופיע בסרט בהופעת קמע בתור אחד העיתונאים שמדווחים על התקיפות בחוף. הסיפור עצמו עבר כמה שינויים, בין השאר מכיוון ששפילברג עצמו סיפר שכאשר הוא קרא בפעם הראשונה את הרומן, הוא מצא עת עצמו מעודד את הכריש כי הדמויות האנושיות לא היו כל כך סימפטיות (נשמע מוכר, קהילת חובבי סרטי האימה?). זה הוביל לכמה שינויים משמעותיים בתסריט, שהפכו את הדמויות לסימפטיות ולמורכבות יותר. ואגב, מספרים שאת השורה המזוהה ביותר עם הסרט, "אתה תצטרך סירה גדולה יותר" (You're gonna need a bigger boat"), השחקן רוי שיידר אילתר על הסט.
הכרישים שכמעט החריבו את הסרט
סטיבן ספילברג ביים את "מלתעות" כשהיה רק בן 28, אבל זה רחוק מלהיות האתגר האמיתי בתהליך ההפקה של הסרט. הצילומים התרחשו בעיקר לחופי מרתה'ס ויניארד במסצ'וסטס, בין מאי לאוקטובר 1974, מה שהופך את "מלתעות" לסרט העלילתי הראשון שצולם באוקיינוס הפתוח. זו הייתה החלטה אמיצה ומאתגרת שגרמה ללא מעט קשיים בהפקה, אבל תרמה מצד שני לתחושת המציאות של הסרט.
והיה גם את עניין הכריש המכני, שעיכב מאוד את ההפקה. לפי הדיווחים, אחרי כמה חודשים בהם המתינו לכריש המכני שלא הגיע, הפקת הסרט הייתה בסימן שאלה גדול. הכריש המכניים, המרכזי שבהם כונה "ברוס" על שם עורך הדין של שפילברג, תוכננו על ידי מעצב ההפקה ג'ו אלבה ונבנו על ידי בוב מאטיי, שבנה בעבר את התמנון הענקי בסרט "20,000 מייל מתחת למים" מ-1954.
שפילברג ראה לנגד עיניו כרישים בגודל מלא, נעים בעזרת אנימטרוניקה כמו "הדבר האמיתי". בפועל הכריש המרכזי, בגובה של כ-25 רגל, נבנה בעזרת שלד פלדה עם כיסוי של קצף פוליאוריטן ועור פיברגלס. תנועת הלסתות, העיניים והסנפירים הייתה אמורה להיות מושגת בעזרת כמה מנגנונים פנאומטיים והידראוליים. הבעיה היא שלפני הייצור, לא בדקו את הכרישים במים מלוחים. כשהצוות הוריד את הכריש הראשון למים, הוא שקע ישר לקרקעית. המים המלוחים גרמו לקורוזיה, בחלקים הפנימיים והחיצוניים של הכרישים, ודלפו לצינורות שהיו אמורים להיות אחראיים על התנועה. המנוע החשמלי של ברוס שבק תוך משהו כמו שבוע, והיה צורך לצייד אותו מחדש גם במערכת של צינורות פנאומטיים.
הנה סרטון שמסביר כמה מבעיות ההפקה של "מלתעות":
בסופו של דבר, למרות שהכריש הוא האנטגוניסט העיקרי של הסרט, זמן המסך שלו עומד בפועל על משהו כמו ארבע דקות. אחת הסיבות לכך היא המגבלות הטכניות והכשלים המכניים הרבים, שאילצו את שפילברג להיות יצירתי: לרמוז על נוכחות הכריש, במקום להציג אותו ישירות. בפועל, שפילברג עשה מהלימון הכרישי לימונדה, כי ההופעה המצומצמת של הכריש נחשבת היום לאחת הסיבות המרכזיות לאווירת המתח של הסרט. אנחנו פוגשים את הכריש רק בערך באמצע הסרט, ועדיין: קשה לטעון שכבר לפני זה, לא קורה כלום. שפילברג ניצל את הנסיבות ובנה, יחד עם התסריטאי, סיפור שלם סביב המפלצת, שנבנית במוחם של הצופים (וידוע שאלה הן המפלצות המפחידות ביותר). אנחנו מקבלים הצצות קטנות לגבי מראה הכרישים. כשהכריש סוף סוף מופיע, רבים מהצופים הרגישו שמה שחשבנו שהוא נורא, הוא הרבה יותר גרוע בפועל.
ואפרופו מפלצות, מספרים שהסרט השפיע על תיירות החופים בכמה אופנים. היו שהרגישו פחד מכרישים, ולפי חלק מהדיווחים הייתה ירידה מסוימת בכמות הביקורים בחופים בחודשים שלאחר יציאת הסרט. מה שנורא אפילו יותר הוא שאוכלוסיית הכרישים נפגעה מהסרט, עם עלייה במקרי ציד ודייג, שנבעו גם מפחדים אי רציונליים.
הסרט ששינה את הפצת הסרטים
"מלתעות", במידה רבה, הגדיר מחדש את האופן בו הוליווד משווקת ומפיצה סרטים. עד שהוא יצא, חודשי הקיץ נחשבה לחלשה באופן יחסי לסרטים. שפילברג ואולפני יוניברסל הפכו את הקערה על פיה. לפני יציאתו, אולפנים בדרך כלל שמרו את ההפצות המרכזיות לחודשי הסתיו והחורף. אנשים לא רצו להעביר שעות בבתי הקולנוע, שלא היו ממוזגים מספיק, והעדיפו לבלות את הקיץ בחופשות. "מלתעות" שינה את חוקי המשחק והראה שסרט שיוצא בקיץ יכול למשוך קהלים עצומים,
"מלתעות" נפתח בלמעלה מ-400 בתי קולנוע במקביל, גם כן שינוי מהפכני שקבר את הנוהג של הפצות מבוקרות שהיה נהוג עד אז. הוא יצא אחרי קמפיין שיווקי יקר ויעיל מאוד, שהפך עם השנים ל"אנציקלופדיה" של שוברי הקופות.
הסרט השיג שיא של כ-7 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון והכניס יותר מ-21 מיליון דולר בעשרת הימים הראשונים, סכום גבוה במאות אחוזים מתקציב הסרט (שלפי הדיווחים נע בין 9 ל-12 מיליון דולר). תוך פחות משלוש חודשים, הסרט עקף את "הסנדק", הפך לשובר הקופות הראשון שעבר את הרף של 100 מיליון דולר בארצות הברית. עד שנת 1977, בה יצא "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, הוא גם היה הסרט עם ההכנסות הגבוהות ביותר בעולם.
נכון להיום, ואחרי כמה סבבים של הקרנות חוזרות במהלך השנים (למשל, לציון 50 שנה לסרט ב-2025), "מלתעות" מדורג במקום החמישי (!) ברשימת סרטי האימה המכניסים ביותר בכל הזמנים, עם הכנסות של יותר מ-476 מיליון דולר (סכום גבוה בערך פי כמה, אם מביאים בחשבון את האינפלציה של מחירי הכרטיסים מאז שנות ה-70). מקדימים אותו רק הסרטים "זה", "החוש השישי", "אני האגדה" ו"מלחמת העולם Z".
מאוסקר ועד לרשימת הסרטים הטובים ביותר
"מלתעות" זכה בשלוש פרסי אוסקר, בקטגוריות טכניות יחסית אבל חשובות מאוד: עריכה מוזיקלית (ג'ון ויליאמס), עריכה (ורנס פילדס) ועיצוב צליל. הסרט היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, שקיבל בסופו של דבר "קברט". באופן די מפתיע, שפילברג עצמו לא היה מועמד לפרס הבמאי הטוב ביותר. אולי כי הוא עדיין היה בתחילת הקריירה שלו, והמצביעים חשבו שיהיו לו עוד סרטים שיקנו לו את הפרס הנחשק (מה שבאמת קרה בפועל, פעמיים).
הסרט הפך עם השנים לאחת מקלאסיקות הקולנוע החשובות ביותר. הוא דורג במקום ה-48 ברשימת "מאה שנים… מאה סרטים" של המכון האמריקאי לקולנוע מ-1998, רשימה בה את המקומות הראשונים קטפו "האזרח קיין" (1941), "קזבלנקה" (1942), "הסנדק" (1972), "חלף עם הרוח" (1939) ו"לורנס איש ערב" (1962). כשהרשימה עודכנה פעם נוספת, ב-2008, "מלתעות" ירד למקום ה-56.
ב-2008, הסרט דורג במקום הראשון (!) ברשימת 100 סרטי הקולנוע הגדולים מאז ומעולם של מגזין "אמפייר", שגם מיקם את קווינט במקום ה-50 ברשימת 100 הדמויות הקולנועיות הגדולות ביותר. הסרט גם הופיע ברשימות רבות נוספות של 50 ו-100 הסרטים הגדולים ביותר, כולל כאלה שהורכבו על ידי לאונרד מלטין, Entertainment Weekly, Film4, Rolling Stone, Total Film, TV Guide, Vanity Fair ו-Variety.
ב-2001, ספריית הקונגרס של ארצות הברית בחרה בו לשימור ברישום הסרטים הלאומי, והכירה בו כסרט אימה מכונן ו"סרט הקיץ" הראשון. ב-2006, התסריט שלו דורג במקום ה-63 הטוב ביותר בכל הזמנים על ידי איגוד הסופרים של אמריקה. ב-2012, איגוד עורכי הסרטים דירג את הסרט במקום השמיני, מבחינת טיב העריכה, על סמך סקר של חבריו.
כשהפסקול הופך לחלק בלתי נפרד מההצלחה
הפסקול של ג'ון ויליאמס נחשב לאחד המפורסמים והחשובים בתולדות הקולנוע. המכון האמריקאי לקולנוע דירג אותו במקום השישי ברשימת הפסקולים הטובים ביותר מאז ומעולם, מה שאולי מפתיע על רקע העובדה שמדובר בפסקול פשוט יחסית. נעימת הנושא המרכזית של הסרט מורכבת משני תווים בלבד, E ו-F.
לפי הדיווחים, כשוויליאמס השמיע לשפילברג את הנעימה, האחרון חשב שמדובר בבדיחה: "זה מצחיק, ג'ון, באמת. אבל אל מה באמת חשבת בתור נעימת הנושא של מלתעות?". בשנים שלאחר מכן, שפילברג יטען שבלי הפסקול של ויליאמס, הסרט היה מקבל בערך חצי מההצלחה שלו. ויליאמס עצמו זכה באוסקר עבור מוזיקה מקורית בפעם השנייה, אחרי שהעיבוד שלו ו"כנר על הגג" קיבל את הפרס, ואסף לעצמו גם את פרסי הגראמי, גלובוס הזהב ו-BAFTA בפעם הראשונה.
הפסקול מדורג במקום השישי ברשימת 100 שנות פסקולי סרטים של המכון האמריקאי לקולנוע.
הפוסטר האייקוני של מלתעות
הפוסטר של "מלתעות" הפך גם הוא לקלאסיקה, והוא נחשב עד היום לאחד הפוסטרים האייקוניים והמשפיעים מאז ומעולם. הסופר פיטר בנצ’לי דמיין במקור עטיפה לרומן שתציג עיירת חוף שלווה, ממוסגרת בתוך לסתות של כריש. מנהל העיצוב בהוצאת הכפרים, אלכס גוטפריד, העביר את הרעיון למאייר הספרים ונדל מינור, אבל העטיפה שלו נדחתה לבסוף, משום שנראתה לבכירים בהוצאה כמו דימוי מיני בוטה (vagina dentata). בעקבות זאת יצאה מהדורת הכריכה הקשה הראשונה ללא איור כלל: רק שם המחבר והכיתוב "מלתעות" (”JAWS”) בלבן על רקע שחור. כ־300 אלף עותקים הודפסו כך בתחילת 1974.
מי שלא היה מרוצה מהעיצוב היה אוסקר דיסטל, נשיא Bantam Books, שהחזיקה בזכויות למהדורת הכריכה הרכה. לדבריו, הספר “יכול היה להיראות כמו ספר על רפואת שיניים”. הוא דרש להוסיף כריש לעטיפה. מאחר שמינור לא היה זמין, גוטפריד שכר את האמן פול בייקון, שיצר איור של ראש כריש עצום הפוער את פיו כלפי אישה שוחה. דיסטל אהב את התוצאה, אבל עורך הספר חשב שגם העיצוב הזה נראה בעייתי מבחינה מינית, או כמו שהוא ניסח את זה: "הכריש נראה כמו פין עם שיניים". כך או כך, העטיפות הטיפוגרפיות המוקדמות נגנזו, והמהדורה הקשה יצאה עם האיור החדש.
הניסיון הבא היה אמן בשם רוג'ר קסטל, שיצא ציור שמן על מזוניט (ושהלך לאיבוד מאז), על בסיס עטיפת הספר שהוא עצמו אייר. בסך הכול קסטל עיצב עשרות כרזות לסרטים, המפורסמת שבהן היא הכרזה של "מלחמת הכוכבים – פרק 5: האימפריה מכה שנית" (1980), לצד יותר מ-1,000 כריכות ספרים.
בכרזה אנחנו רואים את הקורבנית הראשונה של הכריש בסרט, כריסי ווטקינס, כשהיא שוחה בעירום. זה קורה בחלק העליון של התמונה, כשרוב הפריים מוקדש לדימוי של כריש העמלץ הלבן, מתכונן לתקיפה. על גבי הכרזה מצוירת דוגמנית בשם אליסון מאהר, ולא השחקנית סוזן בקליני שגילמה את אותה דמות בסרט. מספרים שמאהר קיבלה עבור ה"דוגמנות" סכום של 35 דולר לשעת עבודה אחת. במהלך האיור, היא ישבה בסטודיו והדגימה תנוחות שחייה, בזמן שמנסים לדרבן אותה ולהכניס אותה לסיפור ("שחי מהר יותר! תיזהרי, כריש!"). למרות שהפוסטר התנוסס בטיימס סקוור היא מעולם לא זוהתה בפומבי, ורבים הניחו שמדובר בשחקנית מהסרט.
מלתעות הופך לזיכיון מצליח (חלקית)
הסרט המקורי הוליד שלושה סרטי המשך, אף שאף אחד מהם לא הגיע להצלחה ולאיכות של המקור:
מלתעות 2 (1978)
ב-1978 יצא "מלתעות 2" (Jaws 2) בבימויו של ז'אנוט שווארק. הוא החזיר את רוי שיידר לתפקיד האייקוני של מרטין ברודי, שנאלץ להתמודד שוב עם כריש אימתני במים. הסרט זכה להצלחה קופתית מרשימה כמעט כמו הראשון. הוא הופק בתקציב של כ-20 מיליון דולר, מה שהופך אותו ליקר ביותר של יוניברסל עד אותה נקודה, וגרף סכום של כ-188 מיליון דולר ברחבי העולם. למשך כמה שנים, עד יציאתו של "רוקי 2", הוא היה סרט ההמשך המצליח ביותר. למרות שהביקורות עליו היו מעורבות, הוא נחשב היום ללא ספק לסרט ההמשך המוצלח יותר בזיכיון הרחב של "מלתעות".
מלתעות 3 (1983)
ב-1983 הגיע "מלתעות 3" (Jaws 3-D), שניסה לרכב על העניין שעוררו סרטי תלת ממד בשנות ה-30 (שינוי שבא לידי ביטוי גם בעולם האימה, עם סרטים כמו "אימת אמיטוויל" ו"יום שישי ה-13 חלק 3" שהופקו בתלת ממד). הסרט מתרחש הפעם בפארק מים באורלנדו, ומככבים בו הבן הבוגר של מרטין ברודי (דניס קוויד), שנאלץ להתמודד עם עמלץ גדול שפולש לפארק הימי כדי לטבוח באנשים ובבעלי חיים אחרים.
הסרט זכה לביקורות די רעות, ולמרות זאת הצליח לגרוף כ-88 מיליון דולר – סכום גבוה בערך פי ארבעה מהתקציב שלו, שעמד על כ-20 מיליון דולר.
מלתעות: הנקמה (1987)
הסרט הרביעי והאחרון של מלתעות , "מלתעות: הנקמה" (Jaws: The Revenge) הגיע ב-1987 ונחשב לגרוע ביותר בזיכיון. בפועל הוא מתרחש אחרי עלילת הסרט השני, כלומר, מתעלם מעלילת הסרט השלישי. העלילה עוקבת אחרי אלן ברודי (לורן גריי), אלמנתו של השף ברודי, שמשתפת פעולה עם הבן מייקל (לאנס גסט), טייס בשם הואגי (מייקל קיין) ועוד כמה אנשים, במאבק שלהם מול כריש שמחפש נקמה (!) במשפחתו של השריף.
הסרט זכה לביקורות איומות, בין השאר על האפקטים הקוליים והתסריט המוזר, ואפילו זכה בפרס פטל הזהב שמוענק מדי שנה לסרטים הגרועים ביותר. המבקרים קטלו אותו (כ-2% ביקורות חיוביות בלבד ב-Rotten Tomatoes), וגם הקהל לא נהר בהמוניו. הסרט גרף בסך הכול כ-52 מיליון דולר, סכום נמוך בהשוואה לסרט "מלתעות" – אבל גבוה בערך בכמה עשרות מיליונים מהרמה שלו בפועל.
מלתעות הופך לסנסציה צרכנית
ההצלחה של "מלתעות" לא הסתיימה בקופות הקולנוע. הסרט יצר תעשיית מוצרי צריכה ענקית שמשגשגת עד היום. קמפיין השיווק של הסרט היה בולט גם בשימוש שלו בפרסום טלוויזיוני, עם טריילר בלתי נשכח שהופיע בטלוויזיה לפני שהוצג בבתי הקולנוע. בצד יציאת הסרט, היו קשרי מוצרים וקידום מכירות, כולל גלידות בנושא "מלתעות".
לכבוד יובל החמישים של הסרט ב-2025, יצאו מוצרי צריכה רבים ומגוונים. היום תוכלו למצוא אינספור מוצרים של מלתעות, כולל:
🦈בובות פאנקו פופ ופריטי אספנות Tאחרים
🦈 צעצועים (ביניהם סט לגו)
🦈והרשימה עוד ארוכה.
🩸 מנסים להישאר בחיים מבחינה כלכלית? הנה כמה המלצות והטבות שוות רצח לגולשי האתר.
📅 רוצים לדעת מתי סרט מגיע לקולנוע או לטלוויזיה? מחפשים אירועים מיוחדים? לוח השנה המלא (והמפחיד) שלנו .
💀 מחפשים פרסום קטלני במיוחד? בואו לשמוע על אפשרויות הפרסום באתר עולם האימה .
🕷️ נמות מאושר אם תתמכו באתר ותעזרו לנו לגדול כמו מפלצת.
