הסיפור של ספינלונגה: כך אי המצורעים של כרתים הפך לאטרקציה תיירותית מבוקשת

כרתים, כידוע, הוא אחד מאתרי הנופש האהובים על ישראלים: ככה זה כשהוא נמצא במרחק טיסה של קצת פחות משעתיים, מציע מגוון רחב של בתי מלון איכותיים בתקציב שפוי, וכמובן שגם חופים, אתרים היסטוריים ומקומות בילוי. עם כל הכבוד לצדדים החשובים האלו של האי השכן, אותנו מעניינים הצדדים המפחידים שלו – למשל, אלו שבאים לידי ביטוי באי ספינלונגה, הידוע יותר בתור אי המצורעים המפורסם מול חופי כרתים.

אי המצורעים ספינלונגה הוא אחד מהמקומות שהאווירה המפחידה שלהם לא נובעת ממיתוסים או מאגדות עם, אלא מהיסטוריה אנושית אמיתית ולפרקים גם עצובה. זהו אי בו אנשים חיו בבידוד כפוי, מנותקים ממשפחות ומעולם, אבל בכל זאת ניסו לקיים חיי שגרה. מקום בו ההיסטוריה האנושית מתעוררת לחיים, מביאה לכך שננסה להבין מה באמת המשמעות של בידוד כפוי והפרדה מהחברה. אי שהיה נידח ומבודד במשך עשרות שנים, עד שהפך להיות אטרקציה תיירותית פופולארית מאוד בקרב מטיילים בכרתים – וכן, הרבה בזכות רב המכר הספרותי "האי של סופייה", שהעמיד אותו במרכז.

מהו אי המצורעים ספינלונגה?

ספינלונגה (Spinalonga) הוא אי קטן וסלעי הממוקם בצפון מזרח כרתים, במפרץ אלונדה, ליד העיר אגיוס ניקולאס. האי משתרע על שטח של כ-85 דונם בלבד (כ-0.085 קמ"ר), בקצהו של חצי אי בשם ספינלונגה הגדולה. פעם האי לא היה כזה, אלא מחובר ליבשה. הוונציאנים שכבשו את המקום החליטו לנתק אותו, והיום מרחק השיט מהחוף הקרוב ביותר הוא כ-15 דקות בסירה, מרחק שהפך את האי למקום אידיאלי לבידוד ולהפרדה מהעולם.

שמו של האי, ספינלונגה, נגזר מהשפה הוונציאנית: "קוץ (Spina) ארוך (Longa)". שם זה, שמתייחס כמובן לצורה הארוכה והצרה של האי, ניתן לו על ידי הוונציאנים שכבשו את כרתים במאה ה-15 ובנו את המבצר המרשים שעדיין שולט באי. מכיוון שהם קראו בשם דומה גם לאי בוונציה (כיום, ידוע יותר בתור האי ג'ודקה), האי ביוון קיבל גם שם מקומי על ידי הממשלה המקומית: "קאליידון" (Kalydon), במטרה להבדיל אותו מהאי בוונציה. בפועל, השם הזה פחות תפס, וביוון ומחוצה לה עדיין משתמשים בדרך כלל בספינלונגה.

האי עצמו הוא סלעי וחשוף, עם מעט צמחייה. מרבית השטח שלו מכוסה בשרידי המבנים שהוקמו לאורך ההיסטוריה שלו, במטרה לשמש את אלו שנכפה עליהם לעבור לכאן. החומות המרשימות מקיפות את האי כמעט לחלוטין ויוצרות נוף מרהיב ומפחיד בו זמנית. מבחינה גאוגרפית, המיקום של ספינלונגה היה אסטרטגי ביותר, הן למטרות צבאיות והן, מאוחר יותר, למטרת הבידוד של חולי הצרעת.

ההיסטוריה של ספינלונגה

ההיסטוריה של ספינלונגה מתחלקת לכמה תקופות שונות, כאשר כל אחת מהן השאירה את חותמה על האי הקטן. עוד במאה ה-13, הוונציאנים שהשתלטו על כרתים שמו להם למטרה לכבוש גם את האי, בזכות מכרות המלח שלו. הם הבינו את החשיבות האסטרטגית של המיקום והפכו את ספינלונגה למבצר כוחני. הם ניתקו את ספינלונגה מהיבשה, בנו את החומות המרשימות שעדיין ניתן לראות היום והפכו את האי לנקודת שמירה חשובה נגד פיראטים ואיומים מהאימפריה העות'מאנית. 

המבצר, על 35 התותחים שלו, היה כל כך משמעותי עד שגם אחרי שהעות'מאנים כבשו את כל כרתים ב-1669, ספינלונגה נותרה בידי הוונציאנים עד 1715. בשנה זו האי הועבר לאימפריה העות'מאנית בהסכם. ב-1897 הטורקים גורשו מהאי אבל למעלה מ-1,000 תושבים טורקים התבצרו באי ספינלונגה, נחושים להישאר שם. כמה שנים לאחר מכן, לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב.

אי המצורעים קם לתחייה

ב-1903, בתקופת השלטון הכריתי האוטונומי, התחיל הפרק המפחיד ביותר בהיסטוריה של האי – התקופה בה הפך למושבה למצורעים. החלטה זו התקבלה במטרה לבודד את חולי הצרעת מהאוכלוסייה הכללית, כשההנחה הייתה שהמחלה מדבקת ביותר ומסוכנת. המחלה הועברה על ידי חיידקים, דרך האף ודרכי הנשימה, וגרמה לפגיעות שונות במערכת העצבים, בעור ובאזורים אחרים בגוף. 

מכיוון שלא היה טיפול למחלה, הוחלט – בדומה למקומות אחרים בעולם – להקים אי מצורעים. החולים נלקחו מכוח מבתיהם והועברו בסירות לאי, לפעמים בכוח. הם עברו לאי דרך שער במבצר, או ליתר דיוק מנהרה, שקיבלה את הכינוי המטריד "שער דנטה". הם חששו מהנורא מכול, שבפנים יחכה להם גיהנום. המרחק הקצר הזה מכרתים עצמם, שניתן לחצות בדקות ספורות, היה עבור חולי הצרעת בלתי עביר כמו אוקיינוס שלם.

בפועל, המצב עבורם היה סביר הרבה יותר. המצורעים ניסו לנהל כאן חיים עצמאיים, אפילו ברמה של משטר פנימי, קיבלו אספקה שוטפת של ציוד ומוצרי מזון מהממשל. הממשל סיפק להם קצבה חודשית, שאפשרה להם לרכוש את המצרכים.

באי הוקמו מוסדות שונים, כמו בית חולים קטן, כנסייה, בית ספר ואפילו תיאטרון. התושבים יצרו מבנה חברתי משלהם, עם כללים וחוקים לא כתובים שסייעו להם לשרוד את הבידוד הנפשי והפיזי. היו באי גם מקרים של רומנטיקה – זוגות שהתאהבו והתחתנו, תינוקות שנולדו (אם כי הם הועברו מיד ליבשה למניעת הדבקה) וכן הלאה.

עם זאת, אסור לשכוח את הסבל שהיה כרוך בחיים באי. מעבר לעובדה שצרעת היא מחלה לא פשוטה שעלולה לגרום לתסמינים חמורים, הבידוד הנפשי היה אתגר משמעותי. אדם שהופנה לאי המצורעים איבד כמעט את כל זהותו: רכושו והרכוש של משפחתו הוחרם, הזכויות האזרחיות בוטלו, וכל מה שנשאר לפעמים הוא דגל צהוב, שהתנופף על גבי הגבעה כדי להזהיר עוברי אורח מהמחלה.  הידיעה שהאדם "מוקצה" ומנותק מהעולם ומכל האנשים הקרובים לו, עם סיכויי ריפוי קלושים, הקשתה עוד יותר על החיים. רבים שנשלחו לאי לא ראו את משפחותיהם עוד לעולם, חלק מהם מתו מנזקי המחלה, מבדידות או מתסכול, והיו כאלו שניסו לברוח ללא הצלחה. עדות למוות ששרר כאן היא בית הקברות המקומי.

והיה גם את עניין המראות. בסרטי אימה, אנחנו יודעים שמראות עלולות לחשוף אותנו לכל מה שאנחנו לא רוצים לראות, כמו רוחות רפאים (וכן, זה מוליד לפעמים סרטי אימה חביבים מאוד על מראות). מספרים שבספינלונגה, בכמה תקופות זמן, נאסר להחזיק ולהשתמש במראות. הסיבה לא בהכרח הייתה תקנה רשמית, אלא נורמה שהתפתחה בקהילה. החולים לא רצו לראות את ההשתקפות השבורה והמצולקת שלהם עקב מחלת הצרעת, במטרה לשמור ככל שניתן על הכבוד העצמי ורצון הריפוי שלהם. כמובן שהעובדה שהם יכלו לראות את נזקי המחלה המוחשיים אצל תושבים אחרים באי לא תרמה.

הפיתוח הרפואי ששינה את גורל אי המצורעים של יוון

השינוי המשמעותי הגיע בשנות ה-40 של המאה הקודמת. במלחמת העולם השנייה הוא שמר על מעמדו המבודד, בין השאר בזכות העובדה שהגרמנים, ששלטו בכרתים בשנים 1945-1941, סירבו להתקרב לשם. נקודת המפנה האמיתית הגיעה כמה שנים מאוחר יותר, עם גילוי תרופות אנטיביוטיות שהתגלו כיעילות בטיפול בצרבת ובמניעת הדבקה. 

ההצדקה לבידוד החולים נעלמה, ומ-1950 הוחלט שלא לשלוח חולים נוספים לבידוד באי המצורעים. החולים הקיימים עדיין חיו שם במשך כמה שנים, גם כי לחלקם לא היה לא ללכת, וחלקים בחברה היוונית עדיין סלדו מהם. רק ב-1957, אחרון המצורעים עזב את ספינלונגה. חמש שנים לאחר מכן, הגיע לאי הכומר, על פי המסורת הדתית היוונית-אורתודוקסית לפיה עולים לקברו של המת (והיו כאן לא מעט מתים) עד חמש שנים מרגע הפטירה.

לאחר הסגירה, האי ננטש לחלוטין. במשך עשרות שנים, הבתים, הכנסייה, בית החולים והחנויות נותרו ריקים, והאי הפך למעין קפסולת זמן מפחידה שמשמרת את זיכרון התקופה. הטבע החל לכבוש בחזרה את השטח, כמו שקורה במקומות נטושים, והאי נראה כמו אנדרטה שכוחה מרושעת השאירה מאחור. ממשלת יוון הייתה נחושה למחוק את הפרק הזה מההיסטוריה שלה, והמסמכים השונים שתיארו מה קרה באי נשרפו. אלו שיצאו משם, סירבו במשך כמה עשורים לספר מה בדיוק היה שם.

תודה לסופייה: אי המצורעים הופך לאטרקציה תיירותית

בשנות ה-70 וה-80 התחילו התיירים הראשונים להגיע לאי, נמשכים על ידי ההיסטוריה המרתקת והאווירה המיוחדת. היום, ספינלונגה הוא אחד האתרים התיירותיים הפופולריים ביותר בכרתים, עם מאות אלפי מבקרים מדי שנה: למעשה, זו האטרקציה התיירותית השנייה במספר התיירים שלה בכרתים, אחרי האתר הארכיאולוגי קנוסוס, והשישית בסך הכול ביוון כולה. האי הוכר כאתר מורשת תרבותית וכעת הוא נמצא ברשימת הממתינים להכרה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הממשלה היוונית משקיעה בשימור הבניינים והמבנים השונים' ומאפשרת למבקרים להתהלך בחופשיות יחסית באי ולחוות מקרוב את ההיסטוריה. 

הפופולריות של ספינלונגה קיבלה דחיפה משמעותית בשנת 2005, עם פרסום הרומן "האי" (The Island) של הסופרת הבריטית ויקטוריה היסלופ, שקיבל בעברית את השם "האי של סופייה" (השם המקורי) או "האי של סופיה" (כמו שרוב הישראלים מתייחסים אליו. כלומר, פחות י' אחת). הספר, שהפך לרב-מכר בינלאומי ותורגם לעשרות שפות, מספר את סיפורה של משפחה כריתית לאורך כמה דורות, כאשר חלק משמעותי מהעלילה מתרחש בספינלונגה עצמו. מספרים שהרשויות בכרתים זיהו את העניין הזה באי בתור הזדמנות תיירותית חסרת תקדים, והנרטיב סביב "אי המצורעים" השתנה, עד לרומנטיזציה של המקום.

הספרים של ויקטוריה היסלופ מתמקדים באגן הים התיכון, וכוללים מבנה דומה פחות או יותר: הגיבור מגיע למקום מסוים ולומד על עלילותיה של משפחתו, שלעיתים קרובות שזורות באלה של המקום עצמו. במקרה של "האי של סופייה", העלילה עוקבת אחר אלכסיס פילדינג, צעירה בריטית שמגיעה לכרתים במטרה לחשוף את סודות העבר של משפחת אמה, סופייה. במהלך הביקור היא מגלה כי סבתה חלתה בצרעת והוגלתה לאי ספינלונגה. דרך סיפורה של המשפחה נחשפת היסטוריה רבת־שכבות של אהבה, אובדן, בושה ותקווה, לצד תיאור אנושי ומפורט של חיי היומיום באי. הספר משלב דרמה משפחתית, סיפור אהבה ודיוק היסטורי מרשים, ומעניק קול וחיים לאנשים שנדחקו לשולי החברה ונמחקו כמעט מהזיכרון הקולקטיבי.

הצלחת הספר הייתה יוצאת דופן, והוא עובד לסדרת טלוויזיה יוונית מצליחה בשם To Nisi (“האי”), שכללה 26 פרקים והייתה הפקת הטלוויזיה היוונית היקרה ביותר, עם תקציב של כ-4 מיליון דולר. הסדרה זכתה לפופולריות רחבה ביוון ואף שווקה למדינות נוספות, והפכה את הסיפור של ספינלונגה למוכר גם בקרב קהל שמעולם לא קרא את הספר.

לספר ולסדרה הייתה השפעה ניכרת על תדמיתו התיירותית של האי ספינלונגה. האתר, שבעבר נחשב לנקודה היסטורית קודרת למדי, הפך ליעד מבוקש עבור מבקרים המבקשים לראות מקרוב את המקום שהיסלופ תיארה בצורה כה חיה ומרגשת. רבים מהסיורים היוצאים מהכפר פלאקה ומהעיירות הסמוכות מאזכרים את הספר והסדרה, ובאזור ניתן למצוא אזכורים ברורים להשפעתם על העניין המחודש באי.

הקשר של ויקטוריה היסלופ ליוון ולספינלונגה אינו מקרי. הסופרת הבריטית ערכה תחקיר מעמיק בשטח, דוברת יוונית ומחזיקה בבית בכרתים. לצורך התחקיר, היא נחשפה מקרוב לסיפוריהם של חולי הצרעת שחיו שם, ואת הספר עצמה כתבה בפלאקה ב-2001. מעורבותה לא הסתיימה בכתיבה בלבד: היסלופ אף הופיעה בהופעת אורח קצרה בעיבוד הטלוויזיוני היווני של ספרה, מחווה שממחישה עד כמה הסיפור והאתר הפכו לחלק משמעותי מעולמה האישי והיצירתי.

איך מבקרים באי המצורעים?

ספינלונגה נגיש רק באמצעות סירה, והדרך הנפוצה ביותר להגיע אליו היא דרך טיולים מאורגנים היוצאים ממספר נקודות בצפון כרתים. נקודות המוצא המרכזיות הן אלונדה, פלאקה ואגיוס ניקולאס, כאשר כל אחת מהן מציעה חוויית שיט שונה. פלאקה, כפר קטן וציורי הממוקם בנקודה הקרובה ביותר לאי, מציע את השיט הקצר ביותר וא הבחירה המועדפת עבור מי שמעוניין להקדיש את מרבית זמנו לסיור רגלי בספינלונגה עצמה. בכל אחת מהבחירות, סביר להניח שתגלו שבניגוד למה שהיה אולי פעם, כיום המקום מתויר ועמוס במבקרים. בניגוד אולי לאיים נטושים אחרים, כמו אי המתים האיטלקי פובגליה שכבר סקרנו כאן באתר.

אגיוס ניקולאס, עיר חוף תיירותית ותוססת השוכנת כ־10 קילומטרים צפונית לאלונדה, מהווה נקודת מוצא פופולרית במיוחד לטיולי יום ארוכים. מעבר ליציאה לשיט, מדובר בעיר מקסימה בפני עצמה, עם נמל ציורי, אגם ווליסמני (ה”אגם חסר הקרקעית”) המפורסם במרכז העיר, וכן שפע של חנויות, בתי קפה ומסעדות. רבים מהסיורים היוצאים מאגיוס ניקולאס משלבים את הביקור בספינלונגה עם חוויות נוספות, כגון עצירות לשחייה במפרצים מבודדים, ארוחת צהריים בסגנון ברביקיו על הסירה ולעיתים גם ביקור באיים או בחופים סמוכים באזור.

 

הטיולים המאורגנים לאי מציעים מגוון רחב של אפשרויות: החל מטיולי חצי יום המתמקדים כמעט אך ורק בספינלונגה, ועד טיולי יום מלא המשלבים את האי כחלק ממסלול רחב יותר. חלק מהסיורים כוללים מדריך מקצועי המספק הסברים היסטוריים על האי, מושבת המצורעים והחיים שהתנהלו בה, בעוד אחרים מאפשרים סיור עצמאי בקצב חופשי. 

משך הטיולים נע בדרך כלל בין 4 ל־8 שעות, בהתאם למסלול ולמספר העצירות. מומלץ לבדוק מראש מה בדיוק כלול במחיר: למשל, האם דמי הכניסה לאי כלולים (מההתרשמות שלנו, בדרך כלל תצטרכו לשלם עליהם בנפרד), האם מוצעים אוכל ושתייה על הסירה, וכמה זמן מוקצה בפועל לשיטוט ולביקור בספינלונגה.

איך מזמינים כרטיסים לאי המצורעים ספינלונגה?

הדרך המומלצת ביותר להזמין טיול לספינלונגה היא דרך פלטפורמות הזמנה מקוונות מובילות.

לפלטפורמות האלה יש מספר יתרונות משמעותיים על פני הזמנה במקום או בעת הגעה לכרתים. ראשית, המגוון: אתרים אלה מציגים עשרות אפשרויות שונות של טיולים, עם נקודות יציאה שונות, משכי זמן שונים ומחירים מגוונים, מה שמאפשר לכם לבחור את הטיול שמתאים בדיוק לצרכים ולתקציב שלכם.

שנית, המחירים באתרים האלה לרוב תחרותיים בהשוואה להזמנה ישירות בנמל או אצל חברות מקומיות. הפלטפורמות מציעות לעיתים קרובות מבצעים והנחות, ותוכלו להשוות בקלות בין האפשרויות השונות כדי למצוא את העסקה הטובה ביותר. בנוסף, הזמנה מראש מהבית, עוד בישראל, מאפשרת לכם לתכנן את החופשה בצורה מסודרת יותר ולהימנע ממצבים שבהם הטיולים מתמלאים, במיוחד בעונת השיא בקיץ.

אחד היתרונות המשמעותיים ביותר של פלטפורמות אלה הוא מדיניות הביטול הגמישה. רוב הטיולים מציעים ביטול חינם עד 24 שעות לפני המועד שנקבע, מה שנותן לכם גמישות למקרה של שינויים בתוכניות או מזג אויר גרוע. בנוסף, האתרים האלה מציגים ביקורות אמיתיות של מטיילים קודמים, מה שיכול לעזור לכם להחליט איזה טיול באמת כדאי. תוכלו לקרוא על החוויות של אחרים, על איכות הסירות, על המדריכים, ועל התאמת הטיול לציפיות.

טיול יום בצפון מזרח כרתים

טיול בסירה לספינלונגה עם עצירה לשחייה

אם אתם כבר נמצאים באזור המזרחי של כרתים – אגיוס ניקולאוס, אלונדה, או אפילו מאליה – אין לכם סיבה לנסוע עד הרקליון רק כדי לחזור למזרח. הסיור הזה יוצא ישירות מהנמל של אגיוס ניקולאוס בשעה 12:30, מה שאומר שאתם יכולים לנצל את הבוקר לארוחת בוקר נינוחה, לשכב קצת על החוף, או פשוט לא למהר.

ההפלגה עצמה היא חלק מהחוויה: לא סירת דייגים צפופה, אלא סיפון מרווח עם בר, מסעדה, 12 שירותים (חשוב כשיש ילדים או אנשים מבוגרים), ואפילו מציל שעומד לרשותכם. מה שבאמת הופך את הסיור הזה למיוחד קורה עוד לפני שאתם מגיעים לאי: עצירת שחייה של 30 דקות במפרץ קולוקיתה, עם המים הכי צלולים, כחולים וטורקיז שתראו בכרתים. אתם צוללים פנימה ורואים את הקרקעית במרחק מטרים, והמים כל כך שקטים ונקיים שזה כמעט לא נראה אמיתי.

אחרי השחייה והשיזוף, מפליגים לספינלונגה לשעה וחצי באי. כאן מתחיל הסיור המודרך של כחצי שעה, באנגלית, שלפי הביקורות (יותר מ-3,000 ביקורות, רובן ככולן חיוביות) הוא בהחלט שווה. לא רק עובדות יבשות על תאריכים ומספרים, אלא הסיפורים של האנשים שחיו כאן. איך הם יצרו קהילה שלמה מול כל הסיכויים, איך הם פתחו חנויות וקפה ובתי ספר, ואיך המקום הזה הפך מ"אי הדמעות" לבית אמיתי. אחר כך יש זמן חופשי לחקור לבד, לצלם את הנופים המדהימים מהמבצר הוונציאני, ולתת לאווירה לחדור.

למה הסיור הזה כל כך פופולרי? כי זה שילוב מעולה: שחייה במים קריסטליים, הפלגה נוחה עם כל השירותים והדרכה מקצועית שבאמת גורמת לכם להרגיש את ההיסטוריה. שעת היציאה (12:30) פשוט נוחה, לא צריך לקום בחמש בבוקר או לוותר על חצי מהיום.

הזמינו הפלגה עם שחייה והדרכה

הפלגה קצרה ופשוטה מאלונדה – רק אתם והאי 

אם אתם לא צריכים או רוצים להקדיש לאי יום שלם של טיולים, זו האופציה הכי פשוטה ונוחה. סירה מסורתית יוונית יוצאת מנמל אלונדה כל חצי שעה, החל מסביבות 10:00 ועד 17:00 אחר הצהריים, בתדירות של אחת לחצי שעה בערך. הסירה לוקחת אתכם ישירות לספינלונגה, תוך כ-25-20 דקות של הפלגה נעימה. זה לא סיור מאורגן עם לוח זמנים נוקשה, אלא נסיעת מעבורת גמישה שנותנת לכם שליטה מלאה על היום שלכם.

מה שמיוחד כאן זה הפשטות והגמישות. אתם מגיעים לנמל של אלונדה בזמן שנוח לכם (אין צורך בהזמנת שעה ספציפית), עולים על אחת הסירות המסורתיות של ה-"Elounda 18 Boat Cooperative", ותוך פחות מחצי שעה אתם כבר על האי. הקברניטים המקומיים מכירים כל גל וכל סלע פה, ולפעמים הם עושים טריק קטן ונחמד – במהלך ההפלגה הם מסתובבים סביב האי כדי לתת לכם זוויות צילום מושלמות של המבצר הוונציאני מהמים. זה נותן תמונות מדהימות שאי אפשר לקבל מהיבשה.

לאחר ההגעה לאי אתם משלמים את עלות הכניסה (20 אירו למבוגר), שנגבית בנפרד. רוב האנשים בוחרים לשהות כשעה עד שעה וחצי, אבל אתם יכולים לשהות יותר אם אתם רוצים – פשוט תעלו על אחת הסירות הבאות של אותה חברה, ללא תוספת תשלום. אין מדריך כלול בסיור הזה, אבל תוכלו למצוא מדריכים מורשים שמחכים על המזח באי ומציעים סיורים מודרכים בנפרד. 

הזמינו הפלגה גמישה מאלונדה – יציאות כל חצי שעה

טיפים למבקרים ומידע שימושי

הביקור בספינלונגה דורש היערכות מוקדמת כדי להפיק ממנו את המיטב. בראש ובראשונה מומלץ להגיע עם נעליים נוחות וסגורות: האי סלעי, השבילים בו אינם תמיד אחידים, ויש לא מעט מדרגות וקטעים משובשים. נעלי הליכה או סניקרס טובות אינן המלצה בלבד, אלא כמעט הכרח. בעונת הקיץ הטמפרטורות עלולות להיות גבוהות מאוד, והצל באי מועט, ולכן חשוב להצטייד בכובע, משקפי שמש וקרם הגנה. בקבוק מים הוא פריט חיוני, כי ההליכה במקום עלולה להיות מאתגרת, ואין הרבה נקודות שתייה זמינות ברחבי האי.

משך השהייה הממוצע בספינלונגה נע בדרך כלל בין שעה לשעה וחצי, זמן שמספיק כדי להתרשם מרוב חלקי האתר. רבים מהמבקרים מתחילים באזור הכניסה, שם מוצגות תצוגות והסברים על ההיסטוריה של האי וחיי היומיום במושבת המצורעים. משם ניתן להמשיך לסיור עצמאי בין הסמטאות, לבקר בכנסייה, במבני בית החולים ובבתי המגורים הנטושים (שרק מספר מצומצם מהם שופץ או נשמר מאז), ולהתרשם מהאווירה הייחודית של המקום. מומלץ במיוחד לצעוד על חומות המבצר: הנוף הנשקף מהן מרשים, וההתבוננות באי מלמעלה מעניקה פרספקטיבה אחרת על גודלו, בידודו והסיפור האנושי שהתרחש בו.

כמובן שהמקום הפך למתוייר מאוד במהלך השנים, עם בתי קפה, מסעדות, טברנות וחנויות מזכרות שמתחרים על תשומת הלב של הקונים הפוטנציאליים. מעבר להיבט הלוגיסטי, כדאי לזכור שספינלונגה הוא אתר מורשת בעל משמעות היסטורית ורגשית עמוקה. נסו לנהוג בו בכבוד, לא לקחת אבנים או חפצים כמזכרות, ולא להשאיר פסולת.