ריקוד השלדים של דיסני: קלאסיקת אנימציה נצחית ומשפיעה
אין ספק שהתרומה של וולט דיסני לעולם האנימציה, וכמובן שגם לעולם הילדים, היא חסרת תקדים. רוב האנשים מעלים לנגד עיניהם את הדמויות שהמותג ברא, כמו מיקי מאוס (שבאופן לא מפתיע, יככב בלא מעט סרטי אימה בשנים האחרונות) וחבורתו, פו הדוב (שלמרבה הצער קיבל כמה סרטי אימה), מלך האריות, אלאדין, ומה לא. לדיסני יש השפעה אדירה על התפתחות האנימציה, כשאחת הדוגמאות העיקריות לכך היא ריקוד השלדים (The Skeleton Dance) – סרטון אנימציה קצר מ-1929 שהציג הרבה מאוד חידושים, ושהשפיע על התפתחות האנימציה ביותר ממובן אחד.
איך ריקוד נולד? כמו שלד
ריקוד השלדים הוא סרטון קצר, של כחמש דקות, שהפיק וביים וולט דיסני, לפי האיורים של אב אייוורקס – האנימטור הגאון שלפי הסיפורים יצר כ-700 ציורים ביום, אייר את הדמות של מיקי מאוס וגם זכה פעמיים באוסקר: אוסקר מיוחד על המצאת מצלמה מיוחדת ב-1960, ופרס על האפקטים המיוחדים ב”הציפורים” של היצ’קוק. הסרטון הוא הראשון בסדרת “סימפוניות טיפשיות” (Silly Symphony), סדרה של 75 סרטי אנימציה מוזיקליים קצרים שיצרו בוולט דיסני בשנים 1939-1929, חלקם על פי אגדות מוכרות וחלקם לפי סיפורים שבחברה כתבו במיוחד.
מספרים שוולט דיסני החליט להפיק את הסרטונים כדי שייווצר גיוון, כלומר, שדיסני לא תסתמך יותר מדי על הדמות של מיקי מאוס שהפך ללהיט. המלחין קארל וו. סטאלינג הציע את הרעיון של סדרת סרטונים מוזיקליים, ובאופן פרטני יותר שבמרכז הסרט הראשון יעמדו שלדים רוקדים. הוא הושפע בין השאר מפרסומת במגזין “American Boy” שנחשף לה בילדותו, בה הדימוי הוויזואלי המרכזי היה שלד רוקד. סטאלינג הוא זה שיצר גם את המוזיקה לסרטון, ולרבים אחרים בסדרה. אייוורקס, שהיה אחראי למוזיקה ולחלק מהקולות (גם וולט דיסני השתתף בדיבוב), שאב את ההשראה שלו בין השאר מיצירות אומנות שהציגו ריקודי שלדים.
יצירת הסרט הייתה מורכבת, אבל גם ההפצה שלו. מהבחינה הזו, ריקוד השלדים היה אחד מכרטיסי הביקור הראשונים של החברה. כדי למצוא חברת הפצה שתיקח על עצמה את הפצת הסרטים שיבואו לאחר מכן בסדרת הסימפוניות הטיפשיות, וולט דיסני ואחיו רוי הפיקו אירוע הקרנה של הסרט בשתי תיאטראות מובילים: קארתאי סירקל בלוס אנג’לס ופוקס בסן פרנסיסקו. בסופו של דבר חברת סרטי קולומביה התרשמה, קנתה את הזכויות והפיצה את הגל הראשון של הסרטים (26 במספר), בשנים 1932-1929.
לאחר מכן, אגב, יונייטד ארטיסטס לקחה על עצמה את ההפצה. היא רצתה להשתמש בפופולאריות של מיקי מאוס, כך שבכתוביות הפתיחה של כל סרט הופיע “מיקי מאוס מציג: סימפוניות טיפשיות”.
כשהשלד הופך לכלי נגינה: העלילה של ריקוד השלדים
תמונת הפתיחה האייקונית של ריקוד השלדים מתחילה בזמן סערה, בלילה, כשינשוף יושב על ענף, מאחוריו ירח מלא. הינשוף נראה מבוהל מול ענף שהופך ליד גדולה ומפחידה למראה, כשהקולות שהוא משמיע משתלבים עם אלו של הסערה. לאחר מכן אנחנו רואים כנסיה, שומעים את צלצול השעון בשעה חצות, שגורם למנוסה של כמה עטלפים. אחרי עוד כמה דימויי אימה, כמו עטלפים שעפים לכיוון הצופה, עכביש תועה וצללית של כלב מיילל, מתחיל קרב משעשע בין שני חתולים שחורים, שרבים על קבר.
הבעיה היא שבשלב מסוים שלד יוצא מהקבר ומבריח את החתולים, עד למצב שהפרווה יוצאת מעוריהם. השלד הולך, רץ וקופץ בכיוונים שונים, התנועות שלו מסונכרנות באופן מלא עם המוזיקה, כשגם הינשוף שראינו קודם משתלב בהופעה. הינשוף מפחיד את השלד שזורק עליו את הגולגולת, שלאחר מכן מתגלגלת לכיוון הקבר, ממנו יוצאים ארבעה שלדים. השלדים מתחילים לרקוד לפי המוזיקה, בסנכרון מושלם ביניהם וגם ביחס לפסקול, עם כמה תנועות מהדמיון הפרוע של וולט דיסני וחבריו.
לאורך הסצנה המבדרת, יש כמה הפתעות מדליקות: לדוגמה, שלד שמוציא עצמות מחברו ומנגן עם עמוד השדרה, הראש והחוליות שלו, או שלד אחר שהופך את הזנב של חתול לכינור. הריקוד מופסק בעקבות קריאת התרנגולת, שמפחידה את השלדים. הם מתנגשים ומתמזגים לכדי ייצור שלדי גדול אחד, שנראה כאילו יצא מבית היוצר של “מרבה הרגליים האנושי”. המפלצת השלדית חוזרת לתוך הקבר, והסרט מסתיים.
הנה הסרטון המלא של ריקוד השלדים:
חשוב לציין שב-1937, המאייר אב אייוורקס עבד על סדרת סרטונים חדשה עבור אולפני קולומביה, “Color Rhapsody”. אחד הסרטונים כאן הוא “Skeleton Frolic”, שהוא מעין רימייק בצבע של ריקוד השלדים המקורי מ-1929. הסרטון, שאורכו כשבע דקות, פועל על אותו רעיון, אם כי הפעם נעשה גם שימוש בכלי נגינה אמיתיים. כולל כמה סצנות זהות לסרט המקורי, כולל:
🦴 כנסיה בלילה בשעת סערה, כשעטלפים עפים לעבר המסך אחרי צלצול פעמון הכנסיה.
🦴 שלדים זורקים את הראש שלהם על בעל חיים
🦴 שלד מנגן ב”קסילופון” עם עמוד השדרה של שלד אחר
🦴 מנוסת השלדים לקבר שלהם אחרי שמיעת התרנגולת
הריקוד שהשפיע על עולם האנימציה
ריקוד השלדים נחשב לפורץ דרך בכמה אופנים, אבל כמובן שהוא לא נוצר יש מאין. אפשר לראות אותו בתור ביטוי מודרני יחסית של “ריקוד המתים” (Dance of Death) מימי הביניים, מוטיב אמנותי שמסמל את העובדה שהמוות הוא אוניברסלי ושאף אחד אינו חסין בעיניו. האלגוריה כאן, של מוות כריקוד עם שלדים, באה לידי ביטוי בלא מעט יצירות אומנות, כמו תחריטים, ציורים, פסלים, שירים ועוד.
כדי להבין את החשיבות של ריקוד השלדים, צריך לחזור לשנות ה-20 של המאה ה-20. בתקופה שבה הקולנוע המדבר היה עדיין בחיתוליו, הסרט הציג שילוב יוצא דופן של תנועה ומוזיקה, והתוצאה הייתה מרשימה מאוד לאותה תקופה, מבחינה טכנית ואומנותית. הסרט נחשב לאבן דרך משמעותית בהתפתחות האנימציה, ולא רק בגלל שהוא היה הסנונית הראשונה מסדרת הסרטונים שהפכה לקלאסיקה. האנימציה כאן יותר חלקה ממה שהתרגלו אליה, למשל ב”ספינת הקיטור וילי” שיצא רק שנה מוקדם יותר.
אפשר לטעון שריקוד השלדים, והסרטים שבאו אחריו, היו ניסיון של דיסני למתוח עוד את גבולות האנימציה. בתקופה בה הקולנוע המדבר היה עדיין בראשית הדרך, יצירת סרטוני אנימציה קצרים בהם המוזיקה היא אחת הכוכבת הראשיות, ושהאנימציה מיועדת להתאים לה, היה שינוי מהגישה המקובלת, בה התאימו את המוזיקה לפי האנימציה. הסרט הבליט הרבה יותר את הקשר בין אנימציה לתנועה, אפילו כוריאוגרפיה, ושיפר את רמת המורכבות שלהם. הוא הראה את האפשרות ליצור שילובים יצירתיים בין מוזיקה לתנועה, שלא היו מובנים מאליהם באותה תקופה. הוא נחשב לסרט הראשון שהציג סאונד שלא נעשה בפוסט פרודקשן (Non Post Sync). במילים אחרות: להבדיל מהתהליך הנהוג בו עשו את הסרט ולאחר מכן הוסיפו את המוזיקה, במקרה הזה הסאונד והאנימציה נעשו באותו הזמן.
היום, אנחנו חיים בעידן בו אפשר ליצור תמונות, ציורים ואפילו סרטונים תוך שניות, ותודה מאוד לכלי האינטילינציה המלאכותית (AI) שמציעים את זה. בשנות ה-20 של המאה ה-20, מן הסתם, התהליך היה מורכב וסיזיפי הרבה יותר. אנימציה הייתה תהליך ידני לחלוטין, שדרש ציור של כל פריים בנפרד. סינכרוניזציה בין קול לתמונה הייתה מורכבת במיוחד, מכיוון שטכנולוגיית הקול בסרטים הייתה עדיין בחיתוליה. הרצון של וולט דיסני בסרטים היה ליצור הנפשה עם תנועה חלקה וטבעית יותר, מה שאפשר להשיג תוך פיתוח טכניקות אנימציה חדשות ושיפור משמעותי באיכות הציור והצביעה של כל פריים.
ההשפעה של “ריקוד השלדים” חורגת מעבר לאנימציה. הסרט נחשב למשפיע גם בכל הנוגע לשילוב בין אסתטיקה גותית להומור ויזואלי. הסרט תרם לקבלה רחבה יותר של אנימציה כצורת אמנות לגיטימית ורצינית, ולא רק כבידור המיועד לקהל צעיר. הוא הראה שאנימציה יכולה להיות מתוחכמת, אמנותית ורלוונטית למבוגרים, רעיון שהמשיך להתפתח לאורך השנים. כשהיום יש סרטי אימה “ידידותיים” לילדים על טהרת האנימציה, לצד סרטים המיועדים מראש לקהל בוגר, זה הוכח.
אחת העדויות לחשיבות של הסרט היא שב-1994, היסטוריון האנימציה האמריקאי (יש מקצוע כזה) ג’רי בק כתב ספר על 50 סרטוני האנימציה הגדולים ביותר, כפי שנבחרו על ידי 1,000 מומחי אנימציה (“The 50 Greatest Cartoons: As Selected by 1,000 Animation Professionals”). ריקוד השלדים הגיע למקום ה-18 המאוד מכובד.
מברטון ועד לג’קסון: ההשפעות התרבותיות של ריקוד השלדים
אפשר בהחלט לטעון שהסרט השפיע על לא מעט יוצרים, בין אם ברמת האסתטיקה, הרעיון הכללי או אפילו כמה רפרנסים מדויקים.
גם אם קשה להוכיח שכל סצנה של שלדים רוקדים היא אכן בהשפעה ישירה וחד משמעית של הסרטון, קשה להתעלם מהדמיון. טים ברטון, למשל, שילב בצורה מצוינת ביצירת המופת שלו “חתונת רפאים” קטע מוזיקלי, Remains of the Day, בו להקת שלדים עושה יופי של הופעה, כולל כמה תנועות שראינו בריקוד השלדים המקורי.
העובדה שגם בלהיט האנימציה “קוקו” של פיקאסר שילבו ריקוד שלדים לא צריכה להפתיע אתכם, כי בכל זאת אנחנו מדברים על סרט שעוסק במפגש בין חיים ומוות, סביב יום המתים במקסיקו. באחת הסצנות הזכורות מהסרט, שלד מצטרף למופע על הבמה:
אי אפשר לדבר על סצנות ריקוד בבתי קברות, ולא להזכיר את ה-ריקוד המפורסם ביותר בהקשר הזה: הקליפ Thriller של מייקל ג’קסון. בקליפ (שהוא למעשה מעין סרט אימה קצר של כ-13 דקות) אין אמנם שלדים, אלא יותר זומבים, אבל לדעתי זה לא יהיה פרוע מדי לטעון שריקוד השלדים הוא חלק מההשפעות האפשריות ליצירת המופת הזו, שגם אותה ננתח בקרוב באתר.
רפרנסים לריקוד אפשר למצוא גם בעולם הרחב מאוד של דיסני, כולל כמה סרטונים וסרטים בהם “התארחו” השלדים. בדיסנלינד, לדוגמה, שילבו את השלדים בחלק מהמתקנים, במופעים ואפילו בזיקוקים.
הבעיה: ריקוד השלדים יגיע בקרוב לנחלת הכלל
כמו שאולי הסקתם מגל סרטי האימה מבוססי דיסני (לשעבר?) שאנחנו עדים לו, שאלת פקיעת הזכויות היא אחת המשמעותיות ביחס לדמויות של דיסני, ומסתבר שגם לסרטים. השנה מציין “ריקוד השלדים” 95 שנה, וזו סיבה למסיבה. כתוצאה מכך ראינו כבר כמה מוצרים מיוחדים שהושקו לציון החגיגה, כמו מיני תיק מדליק וארנק מבית Loungefly, בשיתוף כמובן עם דיסני.
ב-1957 וולט דיסני חידשה את הזכויות שלה על הסרטון, אבל ממש בעוד כמה חודשים – ה-1 בינואר, 2025 – הוא יעבור לנחלת הכלל (Public Domain). ממש כמו פו הדוב, מיקי מאוס, במבי וחברים אחרים שכיכבו וצפויים לככב בסרטי אימה בשנים הקרובות – כי ככה הרי אפשר לנצל מותג אהוב ולגרוף רווחים גם על סרטים שהאיכות שלהם היא בעייתית מאוד – ייתכן שיוצרי האימה יעוטו על השלל. מי יודע, אולי נזכה ממש בקרוב לשמוע על סרט אימה דל תקציב שהגיבורים שלו הם כמה שלדים שרוקדים בבית קברות.
