"פופאי הקוטל" הוא מה שהוא: סרט רע שקל לקטול, שמחזיק ביד כמה חוזקות I ביקורת

29 בינואר 2026 ליאור פרג'

זה כבר קרה בכמה שנים קלנדריות לאחרונה. ביום שהשנה נפתחת – כלומר, הראשון בינואר – נגמרות זכויות היוצרים על נכסי צאן ברזל, כולל כאלו פופולאריים ואהובים מאוד. כמה חודשים אחרי, אנחנו שומעים כבר על כמה וכמה סרטי אימה, לרוב זולים וגרועים, שמנסים לרכב על אותו הייפ. ראינו את זה בשנים האחרונות עם סרטי פו הדוב, מיקי מאוס ועוד, בדרך כלל 95 או 100 שנה אחרי שהם נכתבו לראשונה. פופאי, המלח החסון חובב התרד והמקטרת, זכה גם הוא לעבור לנחלת הכלל בתחילת 2025. כמה חודשים אחרי כבר שמענו על שלושה סרטים אימה של פופאי, והזרוע (החזקה שלו) עוד נטויה.

"פופאי הקוטל" מציע, קודם כל, שם מגניב מאוד – לפחות באנגלית ("Popeye The Slayer Man", בפרפרזה על "Popeye The Sailor Man", כלומר, פופאי המלח). אבל האם יש כאן יותר מאשר רעיון כללי של לעשות "סרט אימה על פופאי", או שאנחנו נשארים כאן עם הפקה חובבנית שמנסה לחלוב עוד קצת מהמיתוס של פופאי? למרות ש"פופאי הקוטל" הוא סרט רע ומבולגן מכל כך הרבה בחינות, אם תגיעו אליו עם ציפיות נמוכות אתם יכולים לגלות שהתוצאה דווקא סבירה לפרקים.

מפחדים לקרוא הכול? היעזרו בתוכן העניינים

העלילה (יש דבר כזה) של פופאי הקוטל

סרטים בסגנון של "פופאי הקוטל" מציגים, בדרך כלל, סיפור מסגרת שמנסה להסביר איך הדמות שאהבנו כל כך הפכה להיות רצחנית. הסיפור מתרחש במפעל שימורים נטוש ברציף כלשהו, שנסגר בעקבות זיהום או שקר כלשהו. אחרי סצנה מתבקשת של דמויות מפוקפקות שנרצחות על ידי בריון מגודל עם כובע מלחים ופנים מעוותות, אנחנו לומדים על מיתוס מרכזי, שיעמוד במרכז העלילה: האגדה של איש המלח, שלפי האגדה עדיין נמצא באותו מפעל נטוש, מחכה לאהבת חייו, הורג את כל מי שעומד להגיע אליו וכדומה.

הגיבורים שלנו הם חבורה של צעירים שיוצאים לצלם סרט דוקומנטרי במקום, כלומר, מנסים להעביר בו את הלילה, שמים מצלמות בכל מקום ושאר קונבנציות. דקסטר (שון מייקל קונוואי) הוא הבמאי, מישהו שמתברר כגרוע מאוד במה שהוא עושה כי במהלך הסרט, אנחנו מגלים שהוא שוכח להפעיל את המצלמה ברוב הרגעים החשובים, ובכלל – נראה שאף אחד ב"צוות ההפקה" לא נתקל מעולם במצלמה, בסרט דוקומנטרי, או מבין מה לעזאזל הוא אמור לעשות בתוך המפעל הנטוש הזה. יש שם את הידידה הטובה (מרי לואיז בויסנייר), המאהב שלה (ג'ף תומאס), ברמנית שלא ברור מה אמורה לעשות שם (מייבל תומאס), ואולי את הדמות היחידה שקצת מעניינת שם: מישהי אוליביה (אלנה ג'וליאנו), הקראש של דקסטר, צעירה עם עבר מסתורי. יכול להיות שבשלב מסוים בסרט נבין משהו על העבר המסתורי הזה, וקשה לומר שזה יפתיע מישהו.

טוב, האמת היא שיש עוד כמה דמויות שנמצאות שם כדי למות, כמו בן הזוג המכה של הברמנית, בעל המפעל הנוכחי, עורכת דין אסייתית כלשהי ועוד כמה פוחזים, שיפגשו את נחת זרועו (תרתי משמע) של פופאי. דמויות שחלקן מצליחות להצדיק את המוות שלהן, כי הן מעצבנות, בעוד אחרות נמצאות מראש במעמד של דמות משנית מאוד של סרט סלאשרים, ולכן הקיום הקולנועי שלו מושתת במידה מוחלטת על היכולת למות. המפגשים בין פופאי לקורבנות שלו מבוססים בעיקר על אפקטים מעשיים, וטוב שכך, עם מחיצת ראשים, כריתת איברים וכדומה. הסרט הוא לא קיצוני בשום מובן, אולי מטעמי חיסכון בתקציב ואולי כי חסרה כאן קצת יותר יצירתיות, אבל היו בו כמה הריגות חביבות שעשו את העבודה.

מודעה

מי אתה, פופאי?

סרטי אימה מהסוג של "פופאי הקוטל", תלויים במידה רבה באטרקטיביות של הנבל הראשי. את פופאי מגלם ג'ייסון רוברט סטיבנס, שלפי התמונות שלו שזמינות ברשת הוא בהחלט חסון ושרירי. הסיבה היחידה שאני כותב את זה היא מכיוון שהסרט, כמובן, מבליט את החוזק שלו. אבל כנראה שהשרירים האלו לא מספיקים, כי פופאי מסתובב כאן עם ידיים לא פרופורציונליות (אני מאוד מקווה שזה כתוצאה מהרמת עוגנים, ולא… משהו אחר), עושה פוזות של באדי בילדר ומקפיד על תזונה בריאה, כי בתרד יש הרי הרבה מאוד סגולות בריאותיות, עשיר בנוגדי חימצון, מינרלים, ויטמינים ועוד.

תמונות מתוך פופאי הקוטל (2) — זה ספורט, או שאתה שמח לראות אותי? מתוך "פופאי הקוטל"

מצד שני, פופאי שלנו מעשן כמובן מקטרת, שמאפשרת בעיקר לדמויות להבין שהוא נמצא קרוב. כמובן שזה לא בדיוק עובר לצופה, כי מה לעשות שעוד לא נולד סרט שיאפשר לצופים להריח מקטרת. לכן סצנות נוסח "אתה מריח את מה שאני מריחה?" נראו קצת מיותרות, ובעיקר מוזרות.

אהה, ויש גם את העניין שפופאי הוא מעוות ואלים מאוד. זה הרגע שבו סרטי אימה משמשים גורם מחנך ומחכים, שמלמד אותנו למה צריך לבדוק תמיד מה מכניסים לגוף, גם כשהמזון הזה נחשב לבריא. כי מסתבר שפופאי אוכל תרד מזוהם, מה שגרם לסגירת המפעל אבל בעיקר מסביר את המצב שלו. פופאי לא צריך לעשות הרבה חוץ מלהיות מפחיד, להרוג ולשתוק, למרות שהוא כן פולט מדי פעם לאוויר העולם את אחד מהקאץ' פרייזים שמזוהים עם פופאי ("אני מה שאני"), או נהמות מוזרות שכנראה אומרות שכדאי להימנע מעישון (מדהים כמה סרטי האימה של היום הם מחנכים).

אם מעשנים, כן הורגים. ג'ייסון רוברט סטיבנס מתוך "פופאי הקוטל"

סיפור הרקע של פופאי שלנו לא מתפתח מעבר לאותו מיתוס בסיסי, למעט כמה גילויים ביחס לקשר של אחת הדמויות אליו. ייאמר לזכותו של התסריט שהוא באמת ניסה בכמה מקרים להכניס אלמנטים ו"ביצי פסחא" מהעולם של פופאי, החל ממספר קטן (מדי!) של סצנות בהן הוא הורג בדרכים שמתאימות לפופאי עצמו ולא סתם למישהו חזק ומפלצתי מאוד, דרך בדיחות פנימיות שמתכתבת עם דמויות משנה בסיפורים (כמו סצנת הצ'יזבורגר בבר) ועד לשמות של דמויות מהסיפור שמשורבבות למסמכים שונים. הניסיון שלו להציג את הקשר האמיתי של דמות מסוימת לפופאי היה כאמור בעייתי מאוד, כי היה מטופש וצפוי בערך באותה מידה.

בצד החיובי, "פופאי הקוטל" הוא קצת יותר מאשר סרט של רוצח מטופש שרק עוטה מסכה של דמות כדי שהסרט הגרוע שהוא עומד במרכזו יקבל תשומת לב – מישהו אמר סרטי האימה של מיקי מאוס? – אלא משהו שמנסה, לפחות במידה מסוימת, להתייחס לסיפור שהוא מקושר עליו. משהו עם מקטרת, קופסאות שימורים של תרד ועוגנים, שחלקם הופכים לכלי נשק. הבעיה היא שלפי הדמיון המעוות שלי, היה אפשר לעשות הכול קצת יותר מופרע, כי בשלב מסוים הרגשתי שההריגות מתחילות לחזור על עצמן.

מודעה

הבעיה: הטונים לא אחידים

בואו נגיד את זה ככה: סרט אימה על תקציב על פופאי הרוצח הוא לא המקום בו אתם מצפים למצוא עשייה קולנועית יוצאת דופן. הבימוי של רוברט מייקל ריאן, שעשה עד עכשיו כמה סרטים דלי תקציב, סובל מהרבה מאוד כשלים. הצילום נראה זול מדי לפרקים, בחלק מהסצנות עם מעבר מעצבן מדי בין גווני כחול לאדום. לפי האופן שבו נראות הסצנות האלה בפועל, אני מניח שמדובר בעיקר בכשלי תאורה, ולא למשל בבחירה אומנותית סימבולית ועמוסת משמעות כמו בטרילוגיית "שלושת הצבעים" של הבמאי הפולני הגאון קשישטוף קישלובסקי. התפאורה והלוקיישן כאן קצת פשוטים מדי לפרקים, והיו לטעמי כמה כשלים ברמת העריכה או הצילום.

בסלאשר דל תקציב עם קצת יותר מדי דמויות, קשה מן הסתם לצפות לתצוגות משחק שיתחרו על הפרסים בטקס האוסקר הקרוב. בהקשר הזה, למרות שהיו כאן כמה תצוגות משחק מוטלות בספק של חלק מדמויות המשנה, היו גם שחקנים שהראו יכולות משחק סבירות, כמו רוב הדמויות הראשיות.

לחלק מהדמויות יש את הסודות שלהן. "פופאי הקוטל"

חוסר אחידות נרשמה גם ברמת הדיאלוגים, עם כמה משפטים שנונים ומשעשעים פה ושם, לעומת כאלו שנשמעו רע. הייתי שמח אם הסרט היה הולך מראש לכיוון המצחיק, הפארודי והמופרע, ולא מנסה להיות רציני מדי, כמו שקרה בחלק מהמקרים. כמובן שאל תצפו כאן למשהו מפחיד מדי, כי האימה מבוססת על הבהלות די צפויות, ובעיקר על אלימות.

מודעה

האם לראות את פופאי הקוטל?

בסופו של דבר, "פופאי הקוטל" הוא סרט די רע, שראוי כנראה לרוב הביקורות הקוטלות נגדו (נכון לכתיבת שורות אלה, ציון של 3.6 מתוך 10 ב-IMDB. ברצינות, למה אני רואה את הסרטים האלו?). הוא מציג עלילה בעייתית מאוד, העשייה הקולנועית שלו רחוקה מלהיות מושלמת, והוא בעיקר עובר בין כמה מקומות, בלי להשאיר חותם באף אחד. הוא לא מפחיד, לא מגעיל, לא מותח ולא מצחיק, למעט הבלחות מאוד נקודתיות.

מצד שני, הוא לפחות מצליח להיות חביב בהיבטים מסוימים שלו, ואפילו מהנה יחסית לצפייה. זה לא תרד מקולקל, אבל בינינו, גם תרד זה לא המאכל הכי טעים שיש.

מודעה