סרטי אימה

“אנחנו צריכים לדבר על הבן שלך”, אמר אחי הגדול לאמא שלי. אני הייתי אז בתיכון, ובדיוק סיימתי לראות את אחד

אני מאוד אוהב סרטי הישרדות של האדם מול הטבע (ולפעמים גם סכנות אחרות). הם נוטים להיות מותחים, והסיטואציה המלחיצה שהם

גבירותיי ורבותי, הסלאשרים עם הרוצח במסיכה ממשיכים את הקאמבק שלהם לחיים שלנו. אבל אנחנו ב-2024, אז אפשר כמובן לצפות לאיזה

אם הייתה איפשהו רשימה של עשרת הדיברות לסרטי אימה, יכול להיות ש”לא תזוז” היה מדורג במקום גבוה מאוד. כולנו מכירים

לפני כמה שנים, אכלתי דלעת. למרות שאני מודע לעובדה שלדעת יתרונות בריאותיים רבים, זה לא היה לי טעים. לכן, כשהתבשרתי

כשאתם שומעים את המונח “סרט אימה עם ניקולאס קייג’”, על מה אתם חושבים? השחקן הוותיק והעמוס מאוד, עם יותר מ-150

מאז ומעולם, סרטי אימה שימשו לביקורת חברתית, או אפילו פוליטית: החל מהסרטים האילמים הראשונים שביקרו (בצורה מרומזת ועדינה, במגבלות הצנזורה)

אני מאוד אוהב סרטי הישרדות, במיוחד כשהניסיונות להישאר בחיים נעשים בלב ים. אחרי הכול, מדובר בסביבה המאיימת ביותר שיש. הגיבורים

הכתובת הייתה על הקיר, ככה שקשה לומר שההר הוליד עכבר. באמת שאי אפשר היה לצפות ליותר מדי מסרט אימה על

זה קרה בערך בחודש ינואר, כמה חודשים לפני שהסרט “מתוקה רצח” – או בשם המקורי והיותר קשור שלו, “אביגייל” (Abigail)

אחת לכמה חודשים, זה קורה. מישהו מחליט להעלות מהמתים זיכיון אימה כלשהו, בין אם בצורה של רימייק, ריבוט, סיקוול, פריקוול,

סרטי אימה לימדו אותנו שכמעט כל חפץ עלול להיות מקולל, לזמן רוחות או שדים, ובעיקר – לעשות צרות לדמויות. יש

אני לא מאמין בתיאוריות קונספירציות, אבל משוכנע כמעט ב-100% שסידני סוויני הולכת להשתלט על העולם. כבר כמה חודשים, שאני רואה

אני מאוד אוהב סרטי כרישים, גם אם הם די צפויים. למעשה, ברוב המקרים אני מסוגל לדעת מה יקרה בסרט רק

כשזה נוגע למצב הדלק ברכב שלי, אני חי בהרבה מקרים על הקצה. גם אם אני אעבור ליד מאה תחנות דלק,

אם ביקרתם בחודשים האחרונים בקבוצות האימה הבינלאומיות בפייסבוק, יכול להיות שנתקלתם בו. דחליל רצחני בשם בני, או בשמו המלא: בנג’מין.

בהרבה ביקורות על הסרט “שחייה לילית”, ציינו שזה למעשה הראשון שהנבלית העיקרית בו היא – באופן מוזר או שלא –

יש הרבה מאוד סיבות שגורמות לנו לראות סרט אימה מסוים. סביר להניח שהפוסטר של הסרט הוא לא אחת המרכזיות בהן,

אני אוהב לראות סרטי אימה מכל הז’אנרים, השנים והמדינות: אני יכול לראות סרט הוליוודי מיינסטרימי, ובאותה נשימה יצירה עצמאית נידחת.

כמה פעמים בשנה, זה קורה. מגיע סרט שמעורר ציפיות אצל כל חובב אימה, בעיקר בזכות כל הבאזז הזה שהוא יוצר.

לפני כמה ימים, ישבנו בבית של חברים. בזמן שהילדות שיחקו באנה ואלזה, ציירו, התעללו בבובות ובעיקר עשו בלאגן, אחד החברים

אם נצמדים להגדרה המילונית הדי פשוטה, חיוך הוא הבעת פנים, הנוצרת באמצעות מתיחת שרירים מסביב לפה ולרוב גם לעיניים, המבטאת

סרטי אימה, אפילו יותר מאשר ז’אנרים אחרים של קולנוע, דורשים מאיתנו פעמים רבות להפעיל את “השעיית אי האמון בפיקציה”, הידועה

יש לי תחביב מוזר. לפעמים, אני מתחיל לראות סרט בלי שאני יודע עליו יותר מדי. יש לי קטלוג של כמה

אי אפשר לדבר על סרט אימה כמו “פו הדוב: דם ודבש” בלי להציג את החשיבות של קלאסיקת הילדים הזו. לכל

כנראה שבעולם שאנחנו חיים בו, שלוש שנים הן עולם ומלואו. מי זוכר שרק לפני כמה שנים היינו מסתובבים בכל מקום

לפני כמה שבועות, אשתי יפית קיבלה הודעה מסתורית בוואטסאפ: צילום של הזמנה לחתונה, עם תמונה חביבה של זוג והכלב שלהם,

לפני כמה חודשים, ביקרתי בספארי ברמת גן עם המשפחה. מלאי התרגשות, נהגנו עם הסוזוקי קרוסאובר שלנו לתוך שטח האריות כדי

יש דברים שעדיף אם לא היו נולדים, ובטח שלא קמים לתחייה. המקרה של “שובו של ג’יפרס קריפרס” (Jeepers Creepers: Reborn)

עוד לפני שחדרי בריחה הפכו ללהיט עצום בישראל ובעולם, היו כמה גלגולים קודמים שלהם. זה התחיל עם משחקי מחשב, שהמטרה

למרבה הצער, ההקרנות המסחריות של בתי הקולנוע בישראל אינן רוויות בסרטי אימה. חובבי הז’אנר נאלצים לבחור בין מספר מצומצם של